סיפור ראשון שאני כותבת | פרק 2 – חלק 1

פרק 2

"מישל, בוקר טוב חמודה" אמרה אִמה, קסנדרה. "היום הראשון לתחילת הלימודים".
מישל הסתובבה במיטתה ופקחה את עיניה.
"בוקר טוב, אמא" אמרה וקמה לכיוון השירותים.
"הכנתי לך אוכל. כשתסיימי להתארגן רדי למטה ונשב כולנו לאכול. אנחנו מחכים לך" הוסיפה.
"בסדר" ענתה מישל בקול עמום מבעד למים הזורמים.
היא שטפה את פניה והסתכלה בראי. דמותה הרזה השתקפה לפניה והיא יכלה לראות את עיניה הירוקות ושיערה השחור החלק. מתחת לעיניה היו שקיות קטנות, עדות אילמת לכך שלא נרדמה טוב כל כך בלילה. אחיה הקטן ממנה בחמש שנים נדרס לפני כשנה כשהנהג הפוגע עבר ברמזור אדום ולא שם לב לילד הקטן בין האחת עשרה שחצה את הכביש בדרכו חזרה הביתה משיעור הספורט.
אחיה נפצע קשה בראשו והיה מורדם ומונשם. כמעט שנה שלמה שרד אך כעבור תשעה חודשים לא היה בו עוד כוח והוא נפטר בבית החולים. היא קיבלה את זה מאוד קשה כיוון שחשבה שאולי יש סיכוי והוא יצא מזה.
הם היו אחים טובים ואוהבים. אף פעם לא רבו. היא אהבה אותו מאוד והוא כאח קטן כיבד אותה. שניהם אהבו ספורט. היא הייתה מתעמלת קרקע והוא היה משחק בכדורגל.
לאחר שנפטר הפסיקה להתעמל, אך לאחר כשלושה חודשים אמה לקחה אותה לשיחה ואמרה לה שלא טוב שהיא תפסיק לעשות את מה שהיא אוהבת ולכן לאחר שכנועים היא חזרה להתעמל, אך לא בתדירות כמו שהייתה אז.
היא נזכרה באחיה שהיה מבקש ממנה שתבוא לשחק עימו והיא הייתה נענית ברצון. הם היו משחקים יחדיו, רודפים אחרי הכדור ובועטים. לאחר שהתעייפו ישבו שניהם על הדשא וסיפרו, כל אחד בתורו, איך עבר עליהם היום. שניהם אהבו להקשיב אחד לשניה וכשהוא היה מספר לה על מישהו שהרגיז אותו – הייתה מנחמת אותו. גם כשהיא סיפרה לו על חברותיה ומה קרה בבית הספר – היה משתתף עימה ברגשותיה. לא פעם אמר לה שכשהוא יהיה בתיכון אילו דברים הוא יעשה ואיך הוא יענה למי שפוגע בו. רוב הזמן אביהם היה עסוק בעבודתו, אך בחגים ואירועים משמחים הייתה כל משפחתם הקטנה מתאגדת סביב השולחן ומספרת חוויות.
אִמה, שעבדה חצי משרה, הייתה בבית בשעות הבוקר ובערב הייתה חוזרת הביתה בסביבות השעה שש. אמא שלה עבדה בתור רופאה במרפאה קטנה ופרטית בצפון העיר. היא בחרה לעצמה לעבוד בשעות אחר הצהריים, ובבוקר להיות בבית כדי לסדר אותו. למרות שאביה הציע לאִמה שישכרו עוזרת היא לא רצתה ותִרצה את החלטתה בכך "שאיך אביא מישהי מבחוץ שאני לא מכירה ואפקיד בידה את המשמורת על ביתנו אהוב?"
מישל יצאה מהשירותים והלכה לכיוון הארון, פותחת אותו ומוציאה ממנו מכנס ג'ינס וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים. היא התלבשה במהירות, הברישה את שערה החלק ונתנה לו ליפול על כתפה בחינניות. היא ירדה למטה, לוקחת את תיקה הקטן שהיה מיוחד לימים הראשונים בבית הספר. כשירדה במדרגות היא ראתה את אמה עומדת ומבשלת פנקייקים.
"אני כבר מסיימת ומצטרפת אליכם" אמרה לה. מישל יצאה לבחוץ, לכיוון החצר, וראתה את אביה קורא עיתון. הוא לבש כרגיל חולצה רשמית – שהפעם הייתה בצבע כחול כים – ועניבה.
"בוקר טוב" היא אמרה.
"בוקר טוב חמודה, איך ישנת?" שאל כשהרים את עיניו מן העיתון.
"בסדר" שיקרה.
אביה אולי לא דיבר הרבה אבל הוא הכיר את ילדתו טוב יותר משהכיר את עצמו. הוא הסתכל עליה לכמה רגעים חושב אם כדאי לו להוסיף משהו, אך לבסוף שתק.
מישל שמה לב שכנראה לא שכנעה כל-כך את אביה. היא התיישבה במקומה הקבוע, מול אביה ומזגה לעצמה מיץ תפוזים.
"הנה הפנקייקים" הודיעה קסנדרה בקול רם. "ומארק, שלא תחשוב אפילו על לחסל את הכל בלי להשאיר לנו שום דבר" הוסיפה בחיוך גדול.
מישל השמיעה גיחוך קל ומארק העלה חיוך על שפתיו כשנזכרו כל אחד איך קסנדרה הכינה פנקייקים מקילו קמח ומארק שחזר רעב באותו יום אכל כמעט את הכל כשקסנדרה עלתה למעלה להתקלח. כשהיא חזרה היא לא הבינה לאן נעלמו כל הפנקייקים שטרחה שעות על הכנתן. היא כל כעסה וצעקה לאן נעלמו הפנקייקים ומארק שנבהל מתגובתה רק אמר שהוא אינו יודע. לאחר שנרגעה הוא סיפר לה שהוא אכל אותם ולא ידע שהיא צריכה אותם ליומולדת של אריק.
אריק…
כמה היא הייתה רוצה לראות אותו שוב ולדבר איתו. כמה היא מתגעגעת אליו, מתגעגעת לשמוע את צחוקו המתגלגל, לראות את החיוך היפה שלו ואת עיניו הירוקות. היא במיוחד התגעגעה לכך שתוכל לשוב ולדבר איתו ולספר לו את כל אשר על ליבה.
אבל הוא הלך, עזב אותם ועכשיו משגיח עליהם מלמעלה.