הסיוט הכי גדול

נתחיל בחושך. חושך קטיפתי, שעוטף אותך כמו נחש חנק ופועם בעינייך, בלתי ניתן לגירוש. פחד, מיצירי הזוועה שחזקים ממך עכשיו בהרבה, במצב העיוורון הכפוי שנקלעת אליו. פתאום אור נדלק במרחק. אור שברירי וחלש של שלהבת נר, מבריח את מפלצות החושך אבל נותן לך אפשרות לבהות בהשתקפותך הרופסת שנגלית אליך מכל עברייך, דלילה ועכורה. פתאום האור מתחזק, וההשתקפות נעלמת. את בתוך אולם. על הבמה, זרקור מופנה לעברך. מולך ערב-רב של קהל, כולם צוחקים. צוחקים עלייך. למה הם צוחקים? מה כל כך מצחיק? התשובה מובנת מאליה, לא? פתאום הצחוק גווע. הקהל הגדול פשוט בוהה בך. הם מתלחשים, מדברים בגסות. חלקם אפילו יורקים. את מבינה שאת עירומה.הקהל נעלם. את יושבת עכשיו בתוך סירה, לבושה במעיל. מסביב שדות קרח אינסופיים ולבנים כמו גבישי אור מוצק. חוץ ממך, יש עוד גבר על הסירה. שמן, מלוכלך למראה, בשנות הארבעים לחייו. פאות לחיים חומות מקורזלות ומטונפות. משקפיים בעלות חצי-מסגרת מוזהבת. מתקרב אלייך ובידו סכין, חיוך מלוכלך. הוא בעל הסירה. הוא תמיד רצה לדעת מה הטעם של לב אנושי. התכוננות לצרוח מכאב, והוא נעלם עם הסירה. את בתוך חדר לבן ואטום לחלוטין. קובייה מוארת. על הקירות יש ריקבון שגדל בכל רגע. הופך לים של רקבובית מצחינה ונוזלית, וממשיך לגדול. החדר נראה כמו פנים של בלוטת מוגלה. המוגלה מאיימת למלא את כל החדר ולחנוק אותך. את מרגישה את הטעם הנורא של לגימות האוויר האחרונות שתצליחי לנשום, לפני טביעה בנזלת. פתאום מופיע על התקרה צוהר קטן ומסורג, ודרכו אפשר לראות איש בחליפה לבנה. את צפה לעברו עם זרם המוגלה ומבקשת עזרה, אבל הוא נגעל ממך. ובורח. החדר והאיש נעלמים, ונשאר רק חושך. לנצח.