תלושה. (סיפור ארוך!)

זה היה יום לימודים רגיל. היינו בשיעור גאוגרפיה, אבל
לא יכולתי להתרכז במה שהמורה אומרת.
וזה לא רק בגלל שהיא חפרה לכולם בשכל.
בפתח הדלת, הייתה ילדה, העיניים שלה היו שקועות והיא עמדה כפופה.
היא בכתה.
בשקט.
היא הסתכלה עליי ואני עליה, התאפקתי לא לצרוח כי ברור שיחשבו שאני משוגע.
נשימתי נעתקה, פחדתי. כיסיתי את ראשי בידיי, שלא תפגע בי.
היא הייתה מפחידה יותר מכל הרוחות שאני רואה.
היא פתחה את הפה שלה וצרחה. סתמתי את האוזניים, הצרחה הייתה בלתי נסבלת,
לא יכולתי לשאת את הכאב שלה.
בעודה צורחת,היא הסתובבה ובאה ללכת, הסתכלתי עליה וראיתי חבל קרוע והדוק על צווארה.
תמיד הייתה אגדה שמסתובבת בבית הספר, שאומרת שפעם מורה משוגע אחד אנס ילדה,
ואחר כך תלה אותה.
אף פעם לא חשבתי שזה באמת נכון.
"קרולין" שמעתי בעמעום. "קרולין!"
הוצאתי את האצבעות מהאוזניים והסתכלתי על המורה.
"אני עד כדי כך משעממת אותך? עד כדי כך שאתה צריך לסתום אוזניים?!"
לא היה לי מה להגיד לה. כל תירוץ שאני אגיד ישמע כאילו הופלץ מהתחת.
פשוט אמרתי "כן".
היא הוציאה אותי מהכיתה, ממשיכה לצעוק עליי גם אחרי שאני טורק את הדלת אחרי.
שנאתי את מה שקורה לי.

"בוקר טוב" צעקתי לאמא. הלכתי לחדר שלה לחבק אותה.
"בוקר טוב ילד שלי" היא אמרה וחיבקה אותי חזק, ונישקה אותי על הראש.
אחרי שהיא עזבה אותי והתפנתה לענייניה, הלכתי למטבח.
ישבתי ואכלתי טוסט, עד שראיתי שעוד מישהו יושב לידי.
הרמתי את הראש לאט. זאת הייתה סבתא שלי.
היא אכלה את דגני הבוקר האהובים עלייה.
"אמרתי לך לא לבוא לפה יותר" אמרתי לה. "אמא תמיד חושבת שאני זה שמשאיר את הלכלוך במטבח".
"אני מצטערת" היא אמרה והחלה לבכות. חיבקתי אותה, אמרתי שאני מצטער.
היא נעלמה.
"אל מי דיברת?" אמא שלי באה למטבח ושאלה.
גימגמתי, ניסיתי למצוא תירוץ, רציתי להגיד שאני מתאמן על הטקסט שלי לטקס יום השואה,
הבעיה שהוא כבר היה.
"אף אחד" אמרתי, מרגיש מטומטם גמור. רצתי החוצה.
בבית הספר הגיעה ילדה חדשה. היא הייתה קצת מוזרה, לבושה שחור, האוזניות תקועות באוזניה.
היא אכלה צהריים לבד. אף אחד לא דיבר איתה,
טוב היא הייתה קצת מוזרה.
ניגשתי לדבר איתה, היא הוציאה את האוזניות מהאוזניים שלה.
"היי" אמרתי. היא לא ענתה.
"הלוו?" חזרתי. היא הרימה את הראש באיטיות והסתכלה עליי.
"אתה מדבר איתי?" היא אמרה.
"ברור, את רואה פה עוד מישהו?"
היא הייתה מופתעת. "מופתעת שמישהו מדבר איתך?" שאלתי.
היא שתקה.
"היי" היא אמרה וחייכה אחרי כמה שניות. אהבתי את החיוך שלה.
"היי.. את חדשה פה נכון?"
"כן, בדיוק ההורים שלי עברו דירה… אני באה מרוסיה".
"הם עובדים בשגרירות?"
"כן.. אני לריסה"
היא הסתובבה אליי, והסתכלה עליי. העין שלה וכל העור שמסביב היו כחולים,
לא התכוונתי להעיר לה על זה.
"אני קרולין. אתם בטח יוצאים להרבה בלויים יחד"
"לא כל כך… מאז שאחותי הקטנה מתה בתאונה שעברנו ברוסיה… כל הבית שקט. אף אחד לא מדבר איתי, אני לא מדברת עם אף אחד".
"מצטער" אמרתי. היא הייתה עצובה.
כנראה שככה היא קיבלה את הצלקת.
"לא נורא.. זה כבר שנה ככה. אני די רגילה לזה".
שמתי לב שהשרוול שלה שרוף.
"משהו קרה לג'קט שלך. רוצה את שלי?"
"לא." היא אמרה בהחלטיות.
"זה הג'קט שלי מהתאונה.. אני לא מורידה אותו."
מה? היא לא מורידה את הג'קט? זה היה כבר קריפי.
חיבקתי אותה, היא הייתה צריכה תמיכה. משום מה הרגשתי אליה קירבה כמו שלא הרגשתי לאף אחד אחר, כאילו היא ממש יכולה להבין את מה שקורה לי.
היא הייתה קרובה למוות כמו שאני קרוב.

היא החזירה חיבוק.

"הכרתי חברה חדשה" אמרתי לאמא שלי בזמן ארוחת הצהריים.
"באמת?" היא אמרה. זה לא הפתיעה אותי שהיא הייתה המומה, הרי אני ילד מנודה.
"כן.. היא ממש נחמדה. היא באה מרוסיה".
"היא יפה?" אמא שלי שאלה. מעצבנת.
נתתי לה מכה בכתף והיא התחילה לצחוק.
"צוחקים איתך…" שתסתום כבר.
"אבל אני באמת רוצה שיקרה בינכם משהו, בחורות מרוסיה הן משו משו" היא אמרה.
יאוו איזה סוטה מעצבנת!
"אמא, אני פה, אני ילד, את אמא שלי, בקיצור תסתמי".
היא צחקה, התחלתי לצחוק.
הרמתי את העיניים מהצלחת וראיתי את סבתא, עומדת ליד המקרר וצוחקת.
בלי קול.
בהיתי בה. היא לא צחקה בגלל מה שקרה עכשיו עם אמא שלי,
צחוקה היה מר ואומלל. היא צחקה ממשהו אחר.
היא התחילה להגיד משהו. קראתי את השפתיים שלה:
"ת-ז-ה-ר".
היא נעלמה.

"רוצה לבוא אליי מתי שהו?" לריסה שאלה.
עברו כמה שבועות מאז שהכרנו לראשונה, בבית הספר היא עדיין לא מצאה חברים חוץ ממני.
"כן בטח… אני יכול לרדת אצלך היום.."
"אני לא נוסעת באוטובוס. הבית שלי רק שני רחובות מפה" היא אמרה.
"אחלה" אמרתי וחייכתי. היא חייכה אליי את החיוך שאני אוהב, הסמקתי.
היום עבר במהירות והגיעה הזמן ללכת הביתה.
כשהגענו לבית שלה ראיתי שהוא ענק, לבן…
מוזנח.
ראו שתחושת העצב שוררת פה.
"ההורים שלי עכשיו לא בבית, הם יחזרו עוד שעה בערך" היא אמרה.
"אין בעיה. בואי, תראי לי את החדר שלך."
עלינו למעלה. הקומה השניה הייתה מדהימה, הכל לבן, גדול ומרווח.
החדר שלה לעומת זאת, היה מבולגן מאוד וקטן.
"ואוו" אמרתי.
"חחח מצטערת… אממ.. לא היה לי זמן לסדר"
הייתה שתיקה מביכה.
הסתכלתי על הדלת וראיתי ילדה קטנה, מקיאה. היא הסתכלה עליי בוכה, כולה מצולקת ושרופה.
היא פתחה את הפה והוא ניהיה ענק, נשימתי נעתקה, זה היה כאילו היא..
כאילו היא מנסה להפחיד אותי. הסתכלתי על לריסה וראיתי אותה בוהה לכיוון הדלת.
"על מה את מסתכלת?" שאלתי.
"כלום.. בוא" היא הלכה לכיוון הדלת, והיזזה עם היד שלה את הילדה.
אז היא כן ראתה אותה.

"זאת היא?" שאלתי.
"כן, זאת אחותי." היא אמרה והזילה דמעה. זאת הייתה אותה הילדה שראיתי.
היא לקחה אותי לחדר של אמא שלה,
היא רצתה להראות לי את המשפחה שלה לפני שהיא התפרקה.
"תרגיש בנוח, אני מביאה שתיה" היא הלכה למטבח.
החדר של ההורים שלה היה מוזנח גם הוא- כריות על הרצפה, בגדים על המיטה.
היאוש הוציא מהם את החשק לסדר, להשקיע.
לחיים, כנראה.
ראיתי ספר מציץ מתחת לשידה והרמתי אותו.
"היומן שלי". פתחתי אותו.
הרגשתי רע אבל לא יכולתי להתאפק.
על הדף הראשון היה שמה של אישה כלשהי. זאת כנראה אמא של לריסה.
"התאונה הזאת פירקה אותנו לגמרי. בעלי כבר לא מדבר איתי, חברות שלי התרחקו ממני..
במקום לתמוך בי במצב הקשה…
אני מצטערת על היום בו זה קרה. אני מצטערת שרציתי כל כך את הקידום הזה עד שאמרתי לבעלי לנסוע מהר, והתנגשנו במכונית שנסעה לפנינו.
אני מצטערת שהייתי אנוכית כל כך.
אבל זה לא חשוב עכשיו, קיבלתי כבר את העונש. שילמתי את המחיר.
למה עזבתן אותי? בנותיי היקרות, הלוואי ויכולתי לקבל עוד חיבוק אחד…"
רגע, בנותיי היקרות? לריסה לא אמרה שרק אחותה מתה?
ואז נזכרתי. נזכרתי באותו היום שפגשתי אותה, נזכרתי שהיא הופתעה שאני מדבר איתה. נזכרתי בצלקת הכחולה שהייתה מרוחה על כל העין שלה, נזכרתי בשרוולה השרוף. נזכרתי שהיא..
ראתה את אחותה.
נזכרתי שאף אחד לא דיבר איתה. הם הרי לא יכלו לראות אותה.
נזכרתי בסבתא שלי, שהזהירה אותי.
נזכרתי בקרבה שהייתה לי אליה. נזכרתי שאני מרגיש שהיא יכולה להבין את מה שקורה לי.
מתברר שהיא הייתה חלק ממה שקורה לי. מתברר שהיא לא הייתה קרובה למוות כמו שאני קרוב,
מתברר שהיא הייתה מתה.
"רק רציתי חבר" שמעתי קול אומר. הסתכלתי על הדלת וראיתי את לריסה, עינייה אטומות, בוהות בי.
היא הפילה את מגש השתיה, המים נשפכו והכוסות התנפצו על הריצפה.
"אני הייתי כל כך בודדה" היא אמרה, מתקרבת אליי, דורכת על כל הזכוכיות השבורות,
שלא יכולות להכאיב לה.
"תתרחקי!" צעקתי. התחלתי ללכת אחורה, מתרחק ממנה ככל האפשר, עד שנתקעתי בקיר.
"אל תלך" היא החלה לבכות, הפנים שלה החלו להיסדק.
"אל תלך!!" ענייה בכו דם, היא נופפה בידיה ונראתה כאחוזת דיבוק.
פחדתי. כל כך פחדתי…
היא עצרה. היא הסתכלה עליי, בוכה בשקט, משמיטה את ראשה כלפי מטה.
היא נפלה על הריצפה, מכונסת בתוך עצמה, אחותה הגיעה.
שתיהן בכו בקול חרישי, הן התחבקו.
שום דבר לא יכול להפריד אהבת אחים.
"רק רציתי חבר" היא אמרה וקמה אליי.
היא התקרבה יותר ויותר, מניחה את ידה עליי, מביטה בי, מלטפת את לחיי.
התחלתי לבכות. בכינו יחד, היינו עצובים. היינו החברים היחידים זה של זה.
היינו מעולמות שונים.
היא התקרבה אליי לאט,
ואני התקרבתי אליה.
התנשקנו.
כבר שחכתי שזו רוח. כבר לא פחדתי.
הלב שלי פעם מהר, היה לי חם, הרגשתי מאוהב.
הייתי מאוהב כמו שלא הייתי אף פעם. הייתי מאוהב ברוח.
בכינו יחד, ידענו שזה לא יוכל להימשך, אך התפללנו שהרגע הזה, ימשך לנצח.
חיבקתי אותה, החזקתי אותה חזק, שלא תלך.. אבל זה כבר היה מאוחר.
היא נעלמה.