שלגייה ושבעת הגמדים – הסיפור האמיתי

הידעתם שבעבר, לפני שהפכה לאגדת ילדים, הייתה שלגייה בעצם התחלה של סיפור אימה? את הסיפור המקורי לא אפרסם, כי הוא לא שייך לי, אבל את הגרסא שלי אני כן אפרסם.
קבלו את שלגייה – הסיפור האמיתי.

פעם אחת, בממלכה רחוקה, המלך שלט על מספר רב של טריטוריות. הוא ואשתו חיו בבירה, בארמון מפואר ורחב ידיים, אשר היה מעוצב על ידי האדריכלים הטובים ביותר אשר השקיעו את מלוא מרצם בעבודה.
המלך והמלכה שניהם הרגישו צורך לבנות חדר ילדים, על אף שהיה ברור שילדים לא יולדו להם. המלך עצמו היה עקר, והמלכה לא נעשתה צעירה. עם כל שנה שעברה התפללו שהדבר ישתנה, אך המלך נשאר עקר.
יותר מכל, קיוותה המלכה לילדה. היא רצתה ילדה קטנה שתהיה נסיכה בשבילה.
לילה אחד, הרגישה המלכה בחילה ולכן פתחה את החלון לרווחה בשביל להכניס את האוויר הנקי פנימה, וכאשר נשכבה, מתוך הלילה נכנס עטלף. העטלף לבש דמות אדם ונעמד מול המיטה.
הוא זיהה את המלכה, והרגיש תשוקה עזה, ולכן הוא שכב איתה.
המלכה לא ידעה, בגלל החושך, כי לא מדובר במלך, ולכן היא הסכימה לכך.
לאחר אותו לילה היא נכנסה להריון. המלכה הבינה כי לא מדובר בילד מהמלך, אך היא העדיפה להסתיר זאת ולשבח את האל על פועלו. המלך האמין למלכה, ובכך פרסמו ברחבי הממלכה לגבי הריונה של המלכה, ובאותו הרגע, נעשה יום חג.
בטנה ההריונית של המלכה תפחה, עד שלבסוף הולידה בת, אשר כמו אביה, הייתה בעלת עור חיוור כשלג, שפתיים אדומות כדם ותאווה עזה…
האם, אשר הייתה בת אנוש ולא נועדה לשאת תינוקות לערפדים מתה בלידת הבת, ובכך נשארה רק הבת והאב החורג המלך.
לאחר שיצא מיגונו הכבד, המלך החליט להינשא בשנית, כאשר שלגיה הייתה צעירה למדיי, בערך בגיל הנעורים.
כבר אז היא הבינה שהיא שונה, ושיש לה תאווה משונה לדם.
היא ניזונה בדרך כלל מחיות הבר, הורגת אותם ביעילות ושותה את דמם.
המלך, מבלי שידע שביתו ערפדה, נישא למי שטענה כי היא ציידת ערפדים, דבר אשר נחשב לטיפשי לאור העובדה שבאותה התקופה לא ידעו על קיומם הוודאי של הערפדים.
העובדה המרה הייתה שאותה אישה התחתנה עם המלך לא משום שהיה עשיר, אלא משום ביתו שרצתה לחסל.
היא ציוותה על משרת לתפוס את שלגייה ולפצוע אותה בלב עם יתד כסף ואז לשרוף את גופתה. המשרת, אשר לא הבין מדוע, ניסה לבצע פקודה זו, אך שלגייה תפסה אותו, שיספה את גרונו וינקה את כל תכולת הנוזלים בגוף האנושי שלו.
היא הבינה שאמה החורגת הבינה את טיבה, ולכן ברחה מהבית, עד אשר הגיעה אל בקתה משונה, אשר הייתה קטנה מידי לגודל טבעי של אנשים.
היא הזדחלה פנימה, מגלה בפנים שבעה מיטות, שולחן עץ קטן שלידו שבע כיסאות, מטבח קטן עם שבע כוסות זעירות, שבע צלחות… בארון היו שבעה כובעים, שבע חליפות בגדים…
היא הביטה, לא מבינה, עד שבדלת ראתה שנאספו שבעה יצורים מחליאים למראה: הגופים שלהם היו מעוותים, העיניים שלהם הזליפו רפש צהוב, כאילו היו חולים בדלקת עיניים, ולכולם היה אותו מראה פגום.
"מי את?" שאל אחד מהם, קולו היה גס כמו אבן.
"זאת ערפדה," אמר אחד מהם.
"מי אתם?" שאלה.
"בושה לך, חודרת לפרטיותנו ומעיזה לשאול אותנו שאלות חסרות נימוס שכאלו," אמר אותו אחד שדיבר ראשון.
"רגזני, עליך להבין, הערפדה הזו וודאי הגיעה לכאן משום שאיננה התקבלה בעולם שבחוץ."
"מה?" שאלה שלגייה, נעלבת למדיי.
"אנחנו פסולת. שארית הפליטה של האנושות, אם תרצי. אנחנו אותם מעוותים נחותים שאף אחד לא רצה, אז הגענו לכאן להקים את החיים שלנו."
"ונשבענו להרוג כל מי שיפלה אותנו."
"אני לא מפלה אתכן," אמרה שלגייה.
"ועם זאת, את ערפדה, את מסוכנת לנו," אמר רגזני.
"רגזני, למה שלא ניתן לה הזדמנות? היא הרי בדיוק כמונו."
"טיפשוני, אתה באמת טיפש!" מחה רגזני.
"הוא לא טיפש."
"לא ביקשתי את עזרתך, חכמולוג."
במהרה התפתח וויכוח ביניהם, עד שלבסוף עצר את הוויכוח הגמד שלבש כובע אדום וארוך.
"אני מציע לקבלה," אמר, "מי בעד?"
ארבעה גמדים הרימו את ידיהם.
"הרוב קבע," הוא אמר בסיפוק כפיים.
"טוב, בסדר," נאנח רגזני, "רק תדאגי לעצמך."
בימים שלאחר מכן ניסתה שלגייה להוכיח את תועלתה לבית. היא ניקתה, בישלה, כיבסה, ואפילו בנתה לעצמה מיטה אשר הייתה משמחת לבב כל ערפד: בצורת ארון קבורה שניתן לסגור מפני השמש המסוכנת לעורה החיוור.
אמה החורגת של שלגייה ידעה היטב כי שלגייה איננה חוסלה. היא בנתה מכ"ם אשר הושתל בחכמה בראי, והפעילה אותו לאתר את מולקולות ההמוגלובין של הדם בעזרת לווין.
על מנת שבעלה לא יחשוד, היא תמיד אמרה בקול רם:"מראה מראה שעל הקיר – מי הכי יפה בעיר?".
לבסוף, הצליחה האם לאתר את שלגייה, והיא שלחה אליה צייד עם תפוח שבתוכו רעל. היא ציוותה עליו לתת לשלגייה לאכול את התפוח ואז לשרוף את הגופה. האם עצמה עקבה אחרי הצייד מהצד בשביל לעזור לו.
כאשר ניגש לארון, נדהם מיופיה של שלגייה, אשר נועד לפתותו להתקרב אליה.
הוא נישק אותה, והיא קמה ושתתה את דמו, וינקה עד טיפתו האחרונה.
לאחר הסעודה, רצתה שלגייה לבזוז את הצייד, ומצאה את התפוח. היא אכלה את התפוח ונחנקה מהרעל.
האם נאלצה לשרוף את גופתה של שלגייה בעצמה, אך המלאכה הושלמה והערפדה הושמדה.