שביר
להביט בידיי המגואלות מדם. דם שלא שייך לי.
להביט בסכין החדה שביידי, שמגואלת אף היא בדם. לעצום את העניים ולחוש בסחרחורת הקלה שאוכזת בי, ניצחתי.
אני סיימתי לה את החיים, כמו שהיא סיימה לי את החיים הנפשיים. מאז שהיא עזבה אותי לטובתו לא ישנתי בלילה. התגעגעתי. הייתי חייב לנקום.
היום הבטתי לאחרונה בענייה הירוקות. היא שטקה, כמו אז. שאהבנו ללא גבולות. שהיו ביננו שטיקות רומנטיות, היום השטיקה הייתה טעונת מתח. שפתייה הרכות נעו ללא קול. היום סגרתי את עפפיה כמו אז. לחשתי ל מילות אהבה. היא לא החזירה לי. היא לא יכלה. נשקתי את שפתיה איכלתי לה לילה טוב. לילה נצח טוב.
אני לא נורמאלי, נכנסה בי רוח. אני הרגתי אץ אהבת חיי. היא רצחה לי את הנפש, ואני אצחתי לה את הגוף.
גופה נותר דומם לידי, תחת רגליי המגואלות בדם, דם שלא שייך לי. אני אוהב אותך עינבל, אוהב ולנצח אוהב.
תגובות (4)
זה סיפור כזה יפהפייה, אני חושב שהרבה אנשים מרגישים רצון לעשות כזה דבר לפעמים וזה גרם לי לחשוב "איך אני לא חשבתי על לכתוב על זה?".. אני ממש אהבתי את הצורת כתיבה למרות שיש קצת טעויות כתיב שהייתי ממליץ לך לעבור עליהן ולתקן.. בכל מקרה, זה סיפור ממש יפה ואני חושב שהרעיון מיוחד ואהבתי מאוד :)
תודה רבה..
בכיף אתה יכול לקחת השראה… ככה זה כתיבה, לוקחי השראה מאחד השני
שחר יקרה, היכולת שלך לכתוב מנקודת מבט גברית – מדהימה. את 'ראש הנקרה' כתבתי מנקודת מבט נשית, וממש לא היה לי פשוט. שאפו.
העימוד טוב, הפיסוק סביר. העברית…
מגואלות בדם, לא מדם.
ידי האחת, שתי ידיי, בוודאי לא 'יידי'.
לעצום עיניים, לא עניים.
אוחזת, בחי"ת.
עיניה, לא ענייה.
שתקה, שתיקה, שתיקות – בת"ו לא בטי"ת.
שפתיה, עם יו"ד אחת.
איחלתי, בחי"ת.
את – לא אץ, רצחתי – לא אצחתי.
התגובה הרגשית ברורה, המעשה קיצוני. אלא אם מדובר בפעיל דעא"ש.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
וואלה תודה, אבל אני אף פעם לא מצחיחה לכתוב בלי שגיאות…