רפלקס ההקאה

הוא אמר לה ששד רודף אותו, כמו פרדי קרוגר, אבל במציאות, כלומר אפילו לא בחלומות. הוא אמר ש-כל פעם שהוא לבד, השד יוצא מ-כל מיני מקומות מוזרים, ומגשש את דרכו שלו, של השד, לקחת אותו לגיהינום, או לשאול, או לאיזה מקום ביקום הלא נראה האינסופי בו מענים אנשים עד דמעות, עד מוות, ועוד מוות, ועוד מוות, ועוד. הוא אמר לה שזה כמו לחיות בסיוט נורא כשאתה ער, כי השד מזכיר דברים מהעבר, מהילדות, ומראה לו דברים שקשורים אליו והוא לא ידע שקרו, כמו למשל איך שחברים זממו בישיבה משותפת לעשות לו משהו נורא, והוא ראה הכול, השד הראה לו, איך הם מתכננים לסכן את חייו. והשד גם הראה לו הרבה אנשים שנפגעו בגללו והוא בכלל לא ידע על זה, וגם אנשים שקיללו אותו וגידפו אותו כשהוא לא שמע ולא היה בסביבה. השד ניסה להוכיח לו שכולם שונאים אותו, וניסה להכניס לו לראש שהוא עלוב ומעורר רחמים, וש-כל מה שהוא מאמין בו הוא מושא ללעג וצחוק, מה גם שהאמונות שלו נותנות תוצאות הפוכות. כי השד הראה לו כמה הוא צבוע ביחס לעצמו, והוא אפילו לא שם לב. כמה הוא מאמין שהוא X, והוא בכלל Y.

היא הביטה בו מלאת אימה, ובמן טבע אנושי של טירוף הדעת היא אפילו חייכה, כדרך שאנשים עושים כשהשמיים נופלים עליהם והם לא מוכנים. כמו רפלקס. לא הייתה סיבה לחייך, אבל השפתיים שלה חייכו בעצמן, כאילו שד פרטי משלה שמח על כל מה שקורה פה. היא הייתה כל-כך אחוזת אימה ממה שהוא סיפר לה, כי הוא היה רציני לגמרי, ואחוז אימה בעצמו – אימה כפולה ומכופלת, ונראה לכוד בעולם ביעותים צר ואינסופי. אם היא לא הייתה מאמינה לו – בקלות היא הייתה יכולה לחשוב שהאיש שלה משוגע לגמרי, לא מאופס, צרך סמים כמו מעבדה שלמה. אבל היא ידעה שהוא לא משקר, ולא מטורף, ולא מסומם, ולא משוגע, ומשהו רודף אותו מעולמות אחרים. והיא ידעה והיא ראתה שהוא נאבק לא רק בשיניים ובציפורניים על חייו, ועל שפיותו כבר וויתר, אלא שהוא נאבק על חייו אפילו בריסי עיניו ובזיעת גופו. מה שזה אומר. האיש הזה, האיש שלה, רדוף ומסומן על-ידי שדים רעים מהגיהינום או השאול או משהו נורא אחר, והם לא יניחו לו, ואם הם היו רוצים – הם היו לוכדים אותו מיד, חי ומתענה, אבל הם נהנים לשחק אתו קצת לפני שיפנו לחגיגה הגדולה של עינוי נפשו באופן גורף וחסר פשרות.

לכן כשהוא שטח זאת לפניה, והתחנן על חייו לפני משהו שמסוגל להאמין לו – כמוה, הוא חיבקה אותו ואמרה לו שיהיה בסדר, ואז חנקה אותו בפראות מחושבת. היא ידעה שעדיף מותו על חייו, ובמותו ילך לעולם שכולו טוב, ולא לעולם ביעותים אותו מנסים לסדר לו השדים. את כל זה היא לא אמרה בחקירה המשטרתית, ולא בבדיקה הפסיכולוגית, ואמרה פשוט שהיא לא יודעת למה היא עשתה זאת. זה היה הכי קל. וכשהיא ישבה בתא שנים על גבי שנים, היא לא הייתה עצובה, ולא הייתה מוטרדת, כי ידעה שהצילה את אהובה מ-נצח של תופת, והכלא בו היא נמצאת הוא מחיר פעוט לגאולת אהובה.