"ראמירו וג'וליה" – מוקדש לכל הבנות באתר הזה. כתוב חרא

רומאו ויוליה;
תערים מפרידים בניהם
תארים מפרידים בניהם,
אך אחד לא יתקיים בלי האחר
כמו אנטי חומר שמתאפס.
ואף אחד לא מספר להם שהם טועים.

אם העולם נגמר ומתחיל
אחד בשני-
הרי זה כבר לא שניים, זה אפס,
ואולי זה רק החלקיק האלוהי.
אבל זו טעות.

אהבה היא רעיון, ולא 'אדם אחר.
לכן נגמרים ברעיון; רעיון לא נגמר.
מתאהבים בקונספט של 'אני',
בקונספט של 'אהבה'.

רעיונות הם בעולמך,
בלי שתצטרך להיות
בעולמו של הרעיון.
גם אם זה הרעיון שלך.
כשלהיגמר באדם שנגמר בך-
זה כמו להסתכל בראי.

בלי המשמעות, אין חיים.
זה מה שהם ממלמלים.
אולי רגע לפני המוות
ג'ולייט ברחה כי הבינה,
משמעותה היא לא אדם
אלה הלב פנימה.

או שלפחות כך אני מקווה.
רומאו ויוליה.
רומאו ויוליה.
טעות!

רומאו ויוליה זה כמו קונספט
בו כולנו מגיל אפס מתאהבים.
כמה פעמים חוזרת המילה אפס
אולי זה אפס של טיפשים.
ואת הקונספט הזה כמו כתר
אני מניחה על ראש השועל.
הוא כבר לא אדם ולא ילד-
עיוורת לצבעים, אותם צובעת
הו הצבעים שרק אני רואה.

בנימה יותר מודרנית עכשיו.
אחרי הרבה שנים אולי
אני אבין שהתאהבתי בי. לא בך.
אותך… אני כנראה לא ממש מכירה.
חבל שרומאו ויוליה לא זכו את השני להכיר,
כי, בנימה חייכנית, אולי היו מקיאים.
אז תודה שרעל וסכין, כבר לא באופנה
כי היום זו סתם השמנה.
אילו רק היינו זוכים לשמוע על יוליה
בשלוש לפנות בוקר תוקעת עוגות מהמקרר.

אני שמחה שרומאו ויוליה
הם רק סיפור.
הלוואי שמישהו ילחש לי
שזה סיפור של מישהו אחר.

את הסיפור הזה
אני קוראת כל יום לפני השינה.
כשאף אחד לא לוחש לי
שאני
אטעה.

רומאו ויוליה.
רומאו ויוליה.
ראמירו.
וג'וליה.

הם אנשים נפרדים.
גופות נפרדות, צער נפרד.
והם טעות, כל יום של מישהו אחר.