קלי קלות

דויד פקח את עיניו. הוא לא ידע מה העיר אותו, אך חש צמרמורת עולה בעורפו לאט לעבר קודקוד הראש. אולי זה היה רעש, אולי סתם חלום, אבל הוא התעורר פתאום. עיניו בהו היישר אל התקרה ממעל. מן החלון הסמוך ניבט אליו הלילה, חשוך ומסתורי כתמיד. האור היחיד בחדר נבע מאורו החיוור של הירח והשעון הדיגיטלי על השידה. הוא הוציא את יד ימין מחוץ לשמיכה, וגישש מעל לארונית אחרי משקפיו. הוא מצא את המשקפיים, ובדיוק הרכיב אותם כשהבין מה העיר אותו.
הוא שמע זאת, רחש קטן, כמעט ולא קיים, מהקומה הראשונה. זה בטח כלום, חשב. הרי כל הבית נעול ומערכת האזעקה פועלת. הוא וידא זאת בעצמו לפני שהלך לישון. חוץ מזה, שום דבר רציני לא אמור לקרות. הוא נזכר בשיחה עם אורן לפני שבוע בבית הקפה הקטן בת"א.
-"זה כלום. אני פשוט צריך מישהו שיהיה שם." אמר אורן, ולגם מכוס הקפה שלפניו.
-"אני לא יודע. אף פעם לא שמרתי על בית" ענה לו דויד, כתפיו שחונות וידיו ממוללות מפית שלקח מהשולחן.
-"אין כאן מה לדעת", פסק אורן, וחייך חיוך רחב. " אני נוסע לשבועיים, ואני לא רוצה להשאיר את הבית ריק. רק לפני חודש פרצו לשני בתים בקיבוץ."
"דויד", אמר, והישיר את מבטו לעיניו של דויד, "אתה מתכנת עצמאי. אתה בין כך עובד מהבית. אתה מקבל כאן בית מהודר של שתי קומות עם טלויזיה, לווין, אינטרנט, בלי מיסים, בלי שכר דירה ובלי כלום. שום דבר לא יפריע לך. אני עזרתי לך כשהיית צריך. אין פה מה לעשות. זה קלי קלות."
'ממש קלי קלות', חשב דויד בעוד הוא מהרהר ברעש מהקומה הראשונה. זה בטח כלום. בבתים גדולים יש תמיד רעשים משונים. מצד שני הוא חייב לברר מה זה. הוא הבטיח לאורן.הוא חייב לנצח את הפחד.
דויד הסיר את השמיכה ממנו והתיישב על המיטה. קור הלילה חדר מבעד לגופיה ולתחתונים שלבש. הוא נעל נעל בית אחת כשהרעש חזר, הפעם ברור יותר. הרחש דמה לשריטה על זכוכית, מצמרר, מפריע, צורם.
ליבו של דויד החל לפעום בחוזקה. זה פורץ. הוא בטח חמוש. יש לו בטח שותפים. אולי כדאי להתקשר למשטרה. די, הרגיע את עצמו. לא משטרה ולא נעליים. זה בטח סתם רעש מבחוץ. ענף שהרוח מעיפה כנגד החלון, עלים שנושרים, לך תדע.
דויד מעולם לא היה גיבור. בביה"ס היסודי תמיד התחמק מעימותים, וכאשר נקלע לאחד, אף פעם לא החזיר מכות. בצבא שירת בתפקיד עורפי. הוא שנא סרטי אימה והפתעות, ואהב מאוד שגרה.
בחוסר רצון מוחלט דויד נעל את נעלי הבית, וקם לעבר הדלת.
עיניו של דויד הסתגלו אט אט לחשכה. הוא הגיע לדלת חדרו, ופתח אותה בזהירות. המסדרון היה ריק לגמרי, והסתיים בגרם מדרגות לולייני, שירד לקומה הראשונה. דויד יצא מהחדר בזהירות, והחל לפסוע לעבר המדרגות. הוא לא שמע יותר דבר, אך היה בטוח במה ששמע קודם. ליבו עדיין הלם בחזהו, ומחשבותיו קיבלו צורה וריצדו מול עיניו.
'זה בטח לא פורץ' חשב. 'אני סתם היסטרי. הנה הרעש פסק מזמן. למה אני כל כך לחוץ אם זה כלום ?'
דויד הגיע למדרגה העליונה, ואימץ את עיניו, אך לא ראה כלום.הוא החל לרדת באיטיות ובעדינות במדרגות, תוך שהוא בוחן את העלטה סביבו. הוא ספר את המדרגות בליבו. אחת, שתיים, שלוש…במדרגה החמישית נשמע קול חריקה כשהניח עליה את משקלו. דויד עצר את נשימתו, ונשך את שפתו התחתונה. הוא לא העז להניע שריר. השקט מסביבו נמשך, אך הוא העז רק לנשום נשימות רדודות, והמשיך את הירידה.
דויד הגיע למדרגות האחרונות וסקר במהירות את הקומה הראשונה. דלת הכניסה נראתה בסדר ולוח הבקרה של האזעקה הבהב באור ירוק מרגיע. גם החדר המרכזי נראה תקין. הטלויזיה וכל מכשירי החשמל היו במקומם, ואז הוילון הסב את תשומת ליבו של דויד. החלון המערבי היה פתוח, כי הוילון מעליו התנפנף קלות, אבל הוילון היה מוסט מהחלון מעבר למה שרוח יכולה לעשות. מישהו כנראה עמד מאחורי הוילון.
צמרמורת אחזה בדויד, ויד ימין שלו החלה לרעוד ללא שליטה. הוא הרגיש את שערותיו סומרות ופיו יבש פתאום.
דויד שקל במהירות את האפשרויות. הוא יכול לעלות חזרה, לחפש את הטלפון שלו, ולהתקשר למשטרה. הוא יכול לצעוק לעזרה, אבל בטח אף אחד לא ישמע אותו. 'רגע', חשב, 'אני סתם היסטרי. הוילון בטח סתם עף בשל הרוח.אני …אני מדמיין דברים'.
דויד פסע צעד אחד לכיוון הוילון, ואז עוד אחד עד שהיה במרחק נגיעה מהוילון. הוא הרים את ידו בזהירות, עד שהיא כמעט נגעה בוילון, ואז אחז בקצהו, והסיט אותו בחוזקה.
החלון הפתוח היה הדבר היחיד מאחורי הוילון. דויד נשם נשימה עמוקה, וניסה להסדיר את נשימותיו. 'זה לא פורץ', חשב לעצמו. 'אלו סתם רעשים. אני כזה אידיוט.' בדיוק אז הוא שמע את הרעש מהמטבח. הפעם זה היה קול חזק וברור. קול של מתכת נגררת. דויד הביט מיד לכיוון המטבח, ושם לב, כי דלת המטבח היתה פתוחה מעט, אך לא הצליח לראות דבר מעבר לה.
דויד החליט בליבו. הוא צריך לברר מה זה. 'אני לא יכול להמשיך ולפחד', חשב. 'הסיוט הזה חייב להיגמר.' הוא חצה את המרחק למטבח בשלושה צעדים מהירים, ופתח בבת אחת את דלת המטבח.
לוטוס הביטה בו בעיניים מלוכסנות. לוטוס היתה החתולה של השכנים. היא בטח נכנסה דרך החלון הפתוח, והגיעה למטבח בשל ריחות אוכל. היא בטח עלתה על השולחן, וגם הזיזה את פח האשפה.
דויד חש תחושת הקלה עצומה. הוא חש את כל שריריו נרפים ואת כל המתח עוזב את גופו באחת. אולי זו היתה הסיבה שלא חש את להב הסכין של הפורץ, שהתחמק מאחוריו, עד שזו לא שיסעה את גרונו.