קומה 9- הבוגלרים. פרק 3.

________נקודת המבט של נטע_______
"וואוו.", נשמתי נעתקה, אין סיכוי שזה אמיתי. אני בטח משתגעת.
"איפה המצלמות כאן? הא?! הא הא מצחיק מאוד, עכשיו איך קוראים לתוכנית המתיחות הזו?
בדיחה בהפתעה? כן, אתם יכולים לצאת עם המצלמות כולכם", התחלתי לקרוא בקול, אבל האמת, שפשוט לא רציתי שזה יהיה אמיתי.
"לא! נטע בבקשה! את חייבת להציל אותנו, את חייבת להציל את כולנו!", התחננה הילדה.
"דיי כבר עם השטויות האלה! קראו יותר מדי דברים מוזרים בעיר הזו! אין סיכוי שזה אמיתי!
אמא? איפה את מתחבאת? את יכולה לצאת הבנתי את המתיחה", המשכתי, מתעלמת מדבריה של הילדה.
לפתע הילדה גבהה עד התקרה, ראשה כמעט פגע בה.
"נטע! דיי עם המשחקים! זה אמיתי. אמא שלך נעלמה. כמו שקרה לפני תשעים וחמש שנים בדיוק, כמו שההורים שלי נעלמו!", צעקה בקולה האדיר.
היא חזרה להיות ילדה בגודל נורמלי שוב. דמעות החל לזלוג מעייני, במורד לחיי ולצאוורי.
"אבל למה? למה דווקא אני?", מלמלתי ומיררתי בבכי, הרגשתי כמו ילדה קטנה ומטופשת. אני יודעת מה אבא היה אומר במצבים כאלה: "אדם לומד להתבגר, אך יש דמעות העוזרות לו" , מעולם לא הבנתי את הפתגם הזה.
"נטע, אני מצטערת, זה קורה לי כשאני נרגשת או עצבנית, לא התכוונתי לגרום לך לבכות…", ניסתה הילדה לנחמי.
"לא, זה בסדר, אני מצטערת שמתת… עכשיו, תגידי לי איך אני יכולה לעזור.", אמרתי בנחישות.
"קודם כל, שמי הוא אליס, אליס גרין.", אמרה הילדה.
"איך אני יכולה לעזור?", חזרתי על עצמי. כל כך הרבה רגשות השתלטו עליי, עצב ושמחה, כעס ואושר, הכל בבת אחת.
"קודם כל, הזמן שלי כאן מוגבל, יש לי בערך דקה אז נעשה את זה מה-"
הילדה החלה להתמוטט, היא צנחה על הרצפה, שמעתי קול "בוגלרית אחרונה".
הילדה נעלמה.
"לא! אליס? אליס? איפה את?! אני צריכה עזרה!!", צעקתי.
צעדים נשמעו במעלה המדרגות.
הדלת שלי נפתחה, אמא עמדה בפתחה.
"אמא!!!!!!! את בסדר!!", צעקתי ורצתי לחבק אותה.
אמא, שלא הבינה מה פשר כל החיבה הפתאומית הזו אמרה
"מותק? הכל בסדר?"
"את התעלפת בבוקר, ואז, ואז את נעלמת, ואז ראיתי איברים של בני אדם באשפה, אמא זה היה נורא! ואז אליס גרין הגיעה.. ו.. ו-"
איבדתי את הכרתי.

__________נקודת המבט של "אמא"_________
נטע חיבקה אותי, היא החלה לספר לי את כל השטויות שעברו עליה.
ידעתי שעכשיו זה הזמן הנכון. עשיתי כישוף אפל ועילפתי אותה.
"שינה נעימה מותק….", צחקתי ברשעות.
יצאתי מחדרה ונעלתי את הדלת.
ירדתי במהירות במדרגות, יודעת שאני חייבת להשמיד את הנבחרת. חייבת להשמיד את נטע.
"עכשיו, המשימה שלי", הזכרתי לעצמי בקול.
החזרתי את עצמי לצורתי המקורית, למלכת העיירה. לדיין.
"גפרורים.. גפרורים.. איפה יש גפרורים בבית הארור הזה?!", שאלתי את עצמי.
לבסוף מצאתי גפרורים באחת המגירות במטבח.
הדלקתי אחת מהם ועליתי בחזרה לחדרה הנעול של נטע. הצתתי את הדלת, בידיעה שגם חדרה, ונטע בתוכו יעלו באש, ואז סוף סוף אפטר ממנה.
ברגע שהדלת כבר חצי הוצתה, ירדתי למטה במהירות, ויצאתי מהבית, שעוד מעט תישאר ממנו רק ערימת עפר.

________נקודת המבט של ויקטור_________
לא יכולתי להפסיק לחשוב על נטע. ועל הניסיון העלוב שלי לשכנע אותה לצאת איתי. כאילו שהיא הייתה מסכימה. אני בסך הכל ילד שגר ברחוב.
חשבתי לעצמי שעדיין כדאי לי לנסות, אז החלטתי ללכת לעבר הבית שלה.
כשהתקרבתי אליו, הרחתי עשן באוויר\, לא, לא יכול להיות!!!!
"נטע!!!", צעקתי.
רצתי לעבר הבית, כולו עלה בלהבות. חיפשתי דרך להיכנס אליו, דלת הכניסה נשארה פתוחה משום מה, נכנסתי פנימה.
להבות משתוללות היו בכל מקום, לא היה לי מושג איך אני עומד לעלות למעלה לחדרה, אבל לבסוף מצאתי מדרגות, עליתי בהן בזהירות, משתדל לא להיפגע מהלהבות.
כשהגעתי למעלה ליבי פעם בחוזקה, בקושי יכולתי לנשום והעשן הסמיך היתמר מכל עבר.
"נטע!", צעקתי.
הדלת הראשית הייתה שרופה למחצה, מרחוק ראיתי מישהי מוטלת על הריצפה.
"נטע!", צעקתי.
רצתי לעבר הדלת, שובר אותה בכתפי.
"לא! לא עוד פעם! היא לא תמות כמו אליס!", הבטחתי לעצמי בכל.
נכנסתי לתוך החדר, נטע הייתה שם, מוטלת על הריצפה, מעולפת בין ההריסות הבוערות של מה שנשאר מהבית.
שערה הבהיר העדין היה מוטל בעדינות על כתפיה, היא יפייפיה.
הרמתי אותה בעדינות בידיי, השענתי את ראשה על כתפי.
רצתי למדרגות בין הלהבות. אך לא יכולתי לצאת, הלהבות סגרו מבחוץ, נותרה לי רק אופציה אחת. חלון.
למזלי, הבית לא היה כל כך גבוה, אז יכולתי לקפוץ מהחלון בקלות, אבל נטע הייתה נפגעת.
הייתי חייב לאלתר, היה עץ בדיוק ליד החלון, כאילו הוא צמח שם כדי שאוכל לברוח.
אבל העץ היה בחציו שרוף.
"אני חייב, בשביל נטע. הבטחתי לעצמי.
קפצתי מהחלון אל העץ, נטע על גבי בתנוחת "שק קמח".
התחלתי לרדת בזהירות, לבסוף, כשכמעט הגעתי למטה, הייו לי שתי אופציות, או להוריד את נטע אל הרצפה בזהירות כדי שאוכל לעבור, או להיכוות בידי, כמובן שבחרתי באפשרות השנייה. הושטתי את ידי בעקשנות לענף העולה בלהבות, תחושבת האש בידיי צרבה את עורי, הרגשתי את השלפוחיות מתפתחות בו.
לא ויתרתי, עם כל הכאב המשכתי לאחוז בענף, דרכתי על ענף אחד מתחתיו, הענף האחרון בדרכי לקרקע, ואז הוא נשבר.
היה לי רק שבריר שנייה להחליט מה אני עושה, ליפול כשנטע על גבי והיא עלולה למות, או להתהפך, כמובן שהתהפכתי.
פגעתי בקרקע.
כל גופי כאב, נטע, שהייתה על גבי, התגלגלה לקרקע, שלמה ולא פצועה.
"מזל", לחשתי לעצמי.
הרגשתי את כוחותיי אוזלים ואוזלים ממני.
נטע החלה לעפעף בעייניה.
השתעלתי בכבדות.
"נטע,, לחשתי, "נטע".
היא פקחה את עינייה, היא השתעלה המון, לבסוף היא התיישבה.
היא הסתכלה על ביתה הנשרף ושאלה אותי "מה קרה כאן?".
רציתי בכל מעודי לענות לה, אבל זה היה בשבילי יותר מדי.
איבדתי את הכרתי.

____________נקודת המבט של נטע__________
ויקטור התעלף. לא הבנתי מה קרה כאן.
"ויקטור?", ניסיתי לומר לו.
נגעתי קלות בכתפו השרירית, לפתע ראיתי את כל מה שקרה, את ויקטור פורץ לבית ומציל את חיי.
ניתקתי את אצבעי ממנו. הייתי בהלם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שלום לכל הקוראים!
זה היה פרק 3 בסידרה קומה 9 ספר ראשון: הבוגלרים.
אני עכשיו לא אהיה באתר עד ה4 באוגוסט אז אתם תישארו במתח לצערי..
אבל אל תשכחו אותי! :} חח