צמרמורת-הסיפור שיגרום לכם להביט מעבר לכתף. פרק מספר 2

העפתי את הדבר הזה מהיד, רצתי לפנית המסדרון והתחלתי להקיא את נשמתי.
עוד פעם נשמע צחוק, הפעם של ילדה.
התחלתי לרוץ, לרוץ בין המסדרונות מבלי לדעת לאן.
הצחוק מאחורי גבר, לפתע נעצרתי. הלפידים התחילו להידלק במסדרונות זה אחר זה. הפסקתי לרוץ. והתהלכתי ביניהם, דרוכה, ומוכנה-עד כמה שאפשר-לכל תנודה שהיא, הקירות היו אפורים, עשויים אבן, והרצפה הייתה קרה תחת רגליי היחפות, בין לפיד אחד לשני, נמתחו קורי עכביש לבנים, חיוורים וארוכים.
עוד צחוק בקצה המסדרון, והפעם גם צעדים.
תחושת עקצוץ בעורף והרגשה שמישהו מביט בי.
אולי המומיה חזרה?
סובבתי את ראשי באיטיות, הפחד נבט מעיניי והזיעה כיסתה את מצחי.
האצבע המתה שמומיה נתנה לי, שכבה על הרצפה מאחורי.
"איך לעזאזל הגעת לכאן?" מלמלתי. "אני זרקתי אותך.." הרמתי את ראשי ולפני שהספקתי להגיד את המילה 'שם' ראיתי את מהמומיה.
היא הייתה חיוורת, עטופה בתכריכים ועם ציפורניים ארוכות.
המומיה התחלה להתקדם לכיווני, ואני? קפאתי במקומי. פחדתי לזוז. פחדתי להשמיע הגה.
המומיה הושיטה את כף ידה ובאורך מפחיד לאללה, האצבע שעד עתה הייתה על הרצפה, התעופפה לכוונו ונחתה לו על כף היד. הוא הביט בי, חייך חיוך מפחי שהזכיר לי את הסיוטים הגרועים ביותר שלי והתחיל ללטף אותה,ולדגדג אותה.
הבחילה מלאה אותי שוב.
וכך גם ארשת פחד.
"לא היית צריכה לזרוק אותה…" הוא אמר והרים את ראשו, ובחיוך בעל שלושה שיניים, הוא זרק לעברי את האצבע.
צרחתי.
המומיה צחקה.
האצבע נפלה לרגליי.