פסיכית

כאשר הייתי ילדה קטנה, גרתי בשכונה קטנה וצנועה.
בילדותי, אהבתי ללכת את חברתי הטובה, קראו לה אמה.
אני גרתי לידה, אך בין ביתי שלי, לבין ביתה שלה, היה עוד בית, הבית של האישה הזו, אישה מפחידה בעלת שיער שחור ומבולגן, בעלת עיניים כחולות כקרח, המקפיאות את גופך ומשתקות כל עצם בגופך.
כן, כזו הייתה האישה הזאת, משוגעת, אבל אני לעולם לא הצלחתי להבחין עד כמה, הוריי היו אומרים לי לא לדבר איתה, שהיא מסוכנת, פסיכית….

יום בהיר אחד, החלטתי שאני רוצה ללכת אל חברתי, הריי היא גרה קרוב, לא צריך לחצות כבישים, או ללכת רחוק, חמש דקות, והנה! אני שם!
בדרכי אל חברתי, פגשתי את המשוגעת, את הפסיכית.

היא שאלה אותי: " אני יכולה את הארטיק שלך?"
הוריי אמרו לי לא לדבר איתה, זו הסיבה שלא עניתי לה, לא העזתי, הייתי ילדה צייתנית.
הפסיכית, לקחה את הארטיק מידי הקטנות והצנומות ורצה לביתה.
מאז אותו היום אני לא הולכת ליד ביתה, שלה, של הפסיכית…

רוח חזקה העירה אותי באמצע שנתי, אך החלון היה סגור, היה נראה כאילו שיש צל, איש מאחורי החלון.
כאשר קרבתי לחלון, הופתעו עיניי לגלות את הדבר, הפסיכית עמדה ליד חלוני, וכתבה על חלוני את האותיות ל , ו , ס ,י

זה היה שמי.