neomy-k
מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות את הפרק, חשבתי הרבה על איך להמשיך את הסיפור - אם בכלל, אז למרות הכל, זה עדיין לא הסוף, אבל הוא מתקרב ;)
הפרק מוקדש לאחותי - מיכל, על העזרה והעצות, העורכת הכי טובה שיכולתי למצוא! =)
מקווה שנהניתם!
3> נעמי :)

פחד – פרק 8

neomy-k 04/12/2012 972 צפיות 6 תגובות
מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות את הפרק, חשבתי הרבה על איך להמשיך את הסיפור - אם בכלל, אז למרות הכל, זה עדיין לא הסוף, אבל הוא מתקרב ;)
הפרק מוקדש לאחותי - מיכל, על העזרה והעצות, העורכת הכי טובה שיכולתי למצוא! =)
מקווה שנהניתם!
3> נעמי :)

היא הייתה ילדה תמימה. לימדנו אותה לא להתקרב לזרים, אך בסופו של יום זה לא מנע ממנה מלהיענות להצעת האדם המבוגר שביקש להביא לה סוכרייה…
העינוי בלשמוע את קולה של אימא כשדיברה על הרצח של ג'ייל היה בלתי נסבל. ישבתי על הרצפה בסיכול רגליים והקשבתי. שמעתי את ההתמוטטות הנפשית שעמדה להכריע אותה ואת קול הבכי הדק שהשמיע אבא כשחשב שהיינו עסוקות מכדי לשמוע.
הכאב היה חד, הוא שרף אותי מבפנים והעלה את גופי באש, אך אני רק בהיתי בחלל, שבילים של דמעות מלוחות חורצים מסלולם על לחיי הרטובות. היא איננה ולעולם לא תשוב.
קולה של אימא המשיך להדהד ברקע, היה הוא רק זמזום טורדני ועמום שכמו הלך והתרחק עם המחשבות המסתחררות. מערבולת של שיברון ופחדים צורבי היגיון עטו על תודעתי, חגו סביבו כמו להקת עורבים להוטים סביב גופה נרקבת.
הבית השחיר עם רדת הלילה כשלפתע טיפה נחתה על הרצפה לידי. סובבתי את ראשי בכבדות והבטתי בנקודה האדומה הנחה על יד ירכי הימנית. כעבור שניות אחדות נכנעה טיפה נוספת לכוח המשיכה והפרה את הדממה בקול רך, מתרסקת קרוב יותר אלי.
'האם זה…?' הרמתי את ראשי בלב הולם, מפחדת מהתשובה, עיניי נישאו מעלה ומה שבן ראו גרם לי לקפוא; כתמים גדולים בצורות שונות עיטרו את התקרה המתקלפת. כתמים מכוערים וסמיכים, צבעם אדום עמוק.
הטיפות נחתו כעת בקצב מהיר יותר, נפלו על זרועותיי, ירכיי וראשי כמו ביקשו לכסות את כולי בדם – דמה של ג'ייל.
עיניי נקרעו והרעד האיום הקשה עלי לקום לעמידה, משהצלחתי לבסוף רצתי בכהות חושים אל חדר האמבטיה, מנסה לברוח מהגשם האכזרי רחוק ככל האפשר. הברז שבכיור נפתח לאט בכוחות עצמו אך לא שמתי לב לכך, משזרם המים ניתז על בגדיי מיהרתי לדחוף את זרועותיי מתחתיו ולשפשף את הדם החמים, להפתעתי, לא היה דבר שביכולתי לשטוף. הטיפות נעלמו, היו הן פרי דמיוני בלבד…
"אני ראיתי…" אבל זה לא היה משנה. התנשפתי והתנשמתי במהירות, ראשי רכון מעל לכיור כשאני נשענת על ידיי – לופתות בחוזקה את השיש הקר.
'אני ראיתי אותה. היא החזיקה את ג'ייל באותו לילה. הדמות הזאת… היא אני? אני הרגתי אותה?' קרע נחתך בתוכי והכאב סחט ממני צווחה איומה, קול שנע בין יבבה להשתנקות.
"זה לא קורה לי," מלמלתי בשקט, לבי התפרע, ביקש לפרוץ מתוך חזי ולברוח. "זה לא קורה לי."
הרמתי לאט את ראשי. נוכחות זרה השתלטה על החדר הקטן. הרגשתי עיניים ננעצות בעורפי, שמעתי שריקה דקה שחדרה לתודעתי והעבירה בי רעד בלתי נשלט. נשאתי את עיניי כמו בהילוך אטי ופגשתי בפניי החיוורות כסיד מביטות אלי חזרה מן הראי ומאחוריהן, מישירה בי מבט אפל, עמדה הדמות. טיאה – אותה ראיתי בליל הרצח.
הפנים הזהות לשלי היו מרוחות בדם כהה שנזל במורד לחייה וטפטף בקולות רכים ארצה. העיניים הגדולות לא איבדו מיקוד כשהראש נטה מעט הצידה…
הנשימה החדה שלקחתי נתקעה בגרוני והבהלה גרמה לי להסתובב באחת, הדמות שלי לא נעלמה. שפתיה התעקלו בחיוך לגלגני ומטורף וכל גופה התעוות באופן שגרם לי לחשוב שהיא עומדת על סף שינוי ומחזיקה בצורה הנוכחית שלה כל עוד היא יכולה.
"את הרגת אותה." המילים שילחו זרם חשמלי בגופי. נרתעתי לאחור אך נתקלתי בכיור, אין לאן לברוח.
"את הרגת אותה." חזרה הדמות והתקרבה לעברי בצעדים קטנים אך עיקשים.
"את הרגת אותה."
"את לא אמיתית," לחשתי. "ה – ה.. כל בראש ש.. ש – שלי." זה כל מה שהצלחתי לגמגם לפני שקולי נחסם והפחד נתקע בגרוני כגוש בטון, חוסם כל תנועה, כל תנודה.
הדמות הלכה והתקרבה ודמעות אימה מילאו את עיניי. 'תתרחקי!' צרחתי בתוכי, מייחלת לכך שלא תתקדם עוד, אך לשווא. היא כבר עמדה סנטימטרים ספורים ממני והלכה והתקרבה. 'אל תתקרבי!'
הפנים שלה, מעוותות וחלולות השתנו כעת; עיניה התרחבו, שפתיה רפו ולחייה התבקעו, סדקים משוננים חתכו את העור החלק, היא הוסיפה להתקרב ולומר: "את הרגת אותה." אמרה זאת עם כל צעד נוסף.
לא הצלחתי לגרום לעיניי להיסגר וכשהיא לקחה עוד צעד לעברי, היא עמדה – מחצית מגופה התמזג עם שלי. היא פסעה דרכי ונעלמה.

הבעתה גרמה לשלוחות חזקות של כאב לפקוד את חזי. אם זה לא הסוף, אני לא יודעת מה כן.
חשבתי על הגופה שימצאו במקום בו אצנח לרצפה, מקובעת לעד ביקום נסתר של פחד נוקשה… האם אראה שוב את ג'ייל?…
אני לא יודעת איך הצלחתי, אך הגעתי אל המסדרון, מחוץ לחדר האמבטיה ונעצתי עיניים בשתי דמויות גבוהות, מתלחשות בינהן ראש אל ראש.
בהתחלה חשבתי שאלו היו הם – הדמויות האחרות. אך זיהיתי כעבור שנייה מהירה שאלו הם הוריי, הוריי האמיתיים. אם כי ברגע בו הריחו את מבטי, פניהם נעו בתנועה חדה אחת וענייהם – שונות בבהייתן – ננעצו בפניי.


תגובות (6)

נעמי.. אף פעם לא נמאס לקרוא את הסיפורים שלך!! כל כך כיף לקרוא סיפור שכתוב בצורה כל כך טובה, עם תיאורים מעולים ועלילה שזורמת בקצב אחיד.
אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, ואת המתח שאת יוצרת עם כל פרק. חבל שזה הסוף..
מקווה לראות המשך בקרוב!

04/12/2012 11:30

תודה רבה לוסי! אני ממש שמחה שאהבת!! אשתדל להמשיך בקרוב :)
ודרך אגב, מתי את ממשיכה את "טבע הדברים"? גם אני מאד אוהבת את הסיפורים שלך ומזמן לא העלית את ההמשכים! (ברבים! אחמ אחמ..p: )

04/12/2012 11:42

יש לך כתיבה פשוט מדהימה. אני יכולה לקרוא את הסיפורים שלך כמה וכמה פעמים ממבלי שימאסו עלי.
והמשכת את הסיפור כ"כ יפה!! אני כבר מחכה לראות מה הסוף…

04/12/2012 12:21

תודה רבה!! העלית לי חיוך גדול על הפנים! אני ממש שמחה שאהבת את ההמשך! =))

04/12/2012 12:23

את מדהימה!
איזו כתיבה!
איזה דימויים!
פשוט מדהים!
תמשיכי!

08/12/2012 10:22

תודה רבה! אני יעלה את ההמשך ביום ראשון, אם אני לא יספיק היום :)
שמחה שאהבת!!

08/12/2012 11:47
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך