פחד – פרק 7

שבוע נוסף עבר, חלף ואינו. אותם ימים רוויי צער ויגון לא ישובו עוד לפקוד את העולם המנוקב, פגום בהיעדרה של ג'ייל.
אני עוד זוכרת; לא, לא אשכח לעולם את הרגע בו קובעו עיניי בהעתק המושלם שלי, בדמות הכפילה שלי אוחזת בגוויה הזעירה בין זרועות מוכרות, נראות לי לפתע גדולות כל כך…
הדמות שהתיימרה להיות אני, היא לא הרפתה מעיניי. אני הבטתי בעצמי אוחזת בג'ייל – גופה הולך ונרקב עד עפר, מתפזר על פני המרצפות המוכתמות בדמה…
הצרחה שלי חתכה את המציאות, ניפצה משהו בדממה וזו לא תשוב להיות עוד אותו הדבר. האימה שהיא שיקפה נפרשה על פני הלילה הארור, מזרזת את השמש לשים לה סוף.

ביום המחרת לבשנו שחורים עם שחר.
הלוויה התרחשה בחורשה ירוקה שאיבדה כעת מיופייה עקב המאורע שהסכימה לאכלס בקרבה.
כולם נכחו שם באותה שעת בוקר מקוללת; דודים, דודות, סבא ושתי הסבתות. חברות של אימא ועמיתיו של אבא לעבודה – פניהם מסכה מעוקמת של שבר ודמעות.
הם ישבו בשורות של כיסאות מסודרים אופקית למול ארון הקבורה, חלקת הקבר הפתוח והבימה המוגבהת עליה עמד הכומר ודיבר ללא הרף.
לא שמעתי דבר ממה שאמר – מבטי מקובע על נקודה דמיונית בחלל שלפני. פני היו קפואות, חסרות הבעה וזרועותיי מחבקות את גופי, אחוז רעד כעלה נידף ברוח.
מה המשמעות של כל זה? האם… האם אני היא האחראית למותה?…
ראיתי דמות חדשה, זהה לשלי. ראיתי אותה אוחזת בכתפיים שמוטות וחסרות תנועה. ראיתי את הזיק המרושע בעיניים, העיניים שהיו אמורות להיות שייכות רק לי…
אצבעות עדינות נגעו בכתפי בכדי לעורר אותי, אך אני לא הבטתי בפנים הכאובות של אימא. פשוט קמתי ממקומי ופסעתי בעקבותיה אל הארון המקושט, לחלוק כבוד אחרון עם אחותי, בשר מבשרי.
הפנים שניבטו אלי מן הארון היו קפואות כשלי, קרות כקרח. תמימות נסוכה על השפתיים השלוות, על הקווים המקומרים קלות של הגבות והצבע האחיד של העור החלק, צעיר בשנים.
הגופה נותרה שלימה, מלבד הפצע המכוער באזור החזה לא היה בה פגם.
'היא ישנה.' לחש קול בראשי, 'היא תקום. תקום עוד לפני שיספיקו להניח את גופה בבור שהכינו עבורה…'
היא לא יכולה למות. היא… היא אחותי…
"את וג'ייל," שמעתי זיכרון עמום שב ומהדהד בתוכי, "אתן חולקות לב אחד בשני גופים שונים."
אם כך, האם מותה לא צריך לגרום לחיי להתפרק? האם לא הייתי צריכה כעת להפסיק להתקיים?…
הרפיתי מהגוש הלוחץ שבגרוני והדמעות זלגו כמים, זלגו אך לא טשטשו את המראה בו חזו עיניי, לא טשטשו אף לא פיסה משדה הראייה שלי שעה שעיניה של ג'ייל הניבטות אלי מן ארון הקבורה – נפקחו באחת.
עיניה – קרות ובוהות – נתקבעו על שלי ואני מעדתי לאחור. שפתיה החיוורות התעוותו ולחשו מילים שנבצר ממני מלשמוע. ראשה זז קמעה ואז ריחף לעברי, נדמה היה כי ביקשה ג'ייל לטפס החוצה מן הקבר, עיניה שלחו אלי כעת זיקים של שנאה. רציתי לצרוח אך שום קול לא בקע מגרוני. נפלתי על הקרקע אך אף אחד לא התקרב בכדי לסייע לי,
וברגע הבא – שוב עמדתי למול הארון, ג'ייל שכבה ללא ניע, גופה רופס כשהיה, שפתיה דוממות ועיניה חתומות בנשיקת המוות החולפת.

כשהגענו הביתה, אימא חשה צורך לספר לי איך בדיוק מתה ג'ייל. היא סיפרה בבכי על יומה האחרוןף מבטאת את השתיקה, הריקנות והרעד בהם נהגתי כאבל. אם כי אני לעומת זאת, הבטתי עמוק אל תוך עצמי בניסיון למצוא תשובה כינה לשאלה "האם השתגעתי?"
'הזיות,' לחשו לי מחשבותיי, 'הן התחנה האחרונה לפני המוות הקרב.'