פחד – פרק 6 ;)

"ט… טיאה, אני – ג'ייל…" גמגמה אימא בין בכי אחד למשנהו אבל אני לא הקשבתי לה. האבל הכה בי בגלים של כאב חד ונושך ושטף בדמעות שליש את לחיי. כף ידי מצאה את דרכה אל שפתיי ואני הידקתי אותה בתדהמה, "לא…" לחשתי, פוחדת יותר משפחדתי כל חיי. "לא…" אבל איזו עוד סיבה הייתה לאימא ולאבא להיות בבית בשעה כזו – בוכים עד כאב??
"טיאה…" קולו של אבא היה שבור.
"איך… איך זה…" אך לא הצלחתי להשלים את השאלה, הגוש שבגרוני חזר לחנוק את המילים והצבעים שניבטו אלי מסביב החווירו באותה מהירות בה אזל הדם מפניי. נקודות שחורות ריצדו למולי והתמונה האחרונה שנצרבה במוחי לעד הייתה של שתי הדמויות הבודדות, קרובות אלי, מנענעות בראשיהן המועתקות בעיניים מאשימות.

משהו רכן מעלי.
משהו קשה היה מתחתיי.
ניסיתי לפקוח את העיניים ואולי הצלחתי, אבל הכל מסביב עדיין נותר שרוי בעלטה.
'האם התעוורתי?' שאלתי את עצמי אבל הדממה הייתה אכזרית מכדי לפצות את פיה במענה.
משהו רך וקר הונח לפתע על מצחי, דבר שהעביר זעזוע בגופי ומחאה אילמת.
איפה אני?
הזזתי את ראשי לשני הצדדים והכרחתי את עיניי להיפקח – כך הן עשו. החושך היה מועט אך כשעיניי הסתגלו אליו הבנתי שאני בחדרי, ממצמצת ונוכחת לדעת שה'משהו' שרכן מעלי הייתה אימא וה'משהו' הקשה תחת גופי הייתה המיטה עליה שכבתי פרקדן.
אימא ישבה בקצהה והניחה מטלית רטובה על מצחי בעוד אבא ישב על כיסא לצד ראשי.
"טיאה מותק, את מרגישה יותר טוב?"
לא עניתי. אימא כבר לא בכתה, שיערה הארוך היה פזור על כתפיה כוילונות שחורים, ממסגרים את פניה העדינות. היא מעולם לא פיזרה כך את שיערה.
משך דקות ארוכות תהיתי למה עשתה זאת כעת אך ברגע בו חזרו הזיכרונות לשטוף אותי אל תוך עולם סומא של כאב ויגון, התחרטתי על שעשיתי כן… הם העלו חזרה את הדמעות ואלו עוררו מחדש את הכאב המפעם, כאב חד ועקבי עד טירוף.
ג'ייל…
אימא חידשה את הבכי למראה דמעותיי וקברה את ראשה בין השמיכות שכיסו אותי. אבא רק שב והרכין את ראשו בעוד דמעות מרות מקצה אפו המוארך.
אני, אני לא ייבבתי כמו אימא, לא הרכנתי את הראש כמו אבא. פשוט נעצתי עיניים דומעות בפתח החדר וחיכיתי.
המנורה היחידה שהייתה דלוקה בחדר האוכל הפיצה אור קלוש וחיוור על פני המרצפות הבהירות והעניקה תחושת הזדהות ותהייה. כך ידעתי שהייתי מחוסרת הכרה רוב היום ושעכשיו כבר לילה. בלילה… הם מגיעים. והלילה, הייתה לי הרגשה, גם היא תגיע.
"טיאה," אמר לפתע אבא, קולו ניפץ את הדממה ושלח אדוות של צער לחלל, אבל אני לא הגבתי, דובקת בשתיקתי הקודרת. חיכיתי. שקטה על המיטה כשהציפייה מקוננת בי מגדלים של תקווה ובעתה כאחד.

אני לא יודעת למה ציפיתי. אולי חשבתי שהיא תדבר איתי ותסביר לי הכל, אולי חשבתי שהיא פשוט תיכנס ותגיד שזו באמת היא, שהייתה טעות ושהיא מעולם לא הלכה… אבל כך או כך, דבר אחד ידעתי בוודאות. היא תגיע. הלילה.

אבא המשיך בדבריו, מתעלם מהשתיקה הנוקבת: "היא… היא הייתה ילדה טובה, ממש כמוך. והיא… היא נזהרה, אבל ככה זה בחיים…"
הקשבתי רק בחצי אוזן אך המילים חדרו לתוכי כסכינים מלובנות, חותכות של שביב של שפיות. המילה 'היא' הייתה האויבת המושבעת. היא בערה באש סמויה בה כולנו הרגשנו וזה רק הגביר בי את הרגשות העזים, הייתי מתוחה. אכולת ציפייה.
"אנחנו… אנחנו אמורים לקבל את זה ולהמשיך הלאה בחיים שלנו, כפי שהיא הייתה רוצה שנעשה."
צל מילא לפתע את פתח החדר. נדרכתי.
"אבל לאחר שדיברנו, אני ואמך החלטנו שמעתה ואילך…"
רגל בצבצה בפתח. רעד אחז בגופי והזמן כמו קפא. עמד מלכת. רגע אחר כך, היא נעמדה בפתח במלואה, אוחזת בין זרועותיה בגוף נוסף, קטן יותר…
"את תלמדי בבית ולא תצאי ממנו עד ש… טוב, עד שתהיי בוגרת מספיק בכדי לצאת לבדך לעולם…"
נעצתי עיניים קרועות בדמות הרביעית בבית. נעצתי עיניים בשיער השחור הארוך שלי – בוהק באור הצהבהב כפי ששלי מעולם לא היה – בעיניים הכהות שלי נטולות לראשונה פחד ודמעות, רק ניצוץ, ניצוץ של סיפוק מרושע וחיוך זדוני המתפשט לאטו על שפתיים דקות…
היא נעצה מבט ישיר ומאיים בעיניים הנפוחות שלי וידיה, ידיים מגואלות בדם טרי – מטפטף בקצביות על המרצפות הלבנות – אחזו בגופה הרפוי של ג'ייל הקטנה, ראשה שמוט על חזה, לא זעה ולא נעה…
עיניי נפקחו לרווחה – התנשפתי,
"אנחנו מקווים שאת מבינה…" לחש אבא.