פחד – פרק 4

הייתה זו שריקת הפתיחה של הלילה האכזרי. הזמן בו הם אהבו להתעלל בי ולשחק בראשי – פעם אחר פעם. זה היה מתחיל ברגע בו כולם היו נרדמים. כולם – חוץ ממני.
הבית, שרוי בדממה אלחוטית ובאפלה רוחשת, העיב על תחושת החופש. הרגשתי כלואה בתוך פחד אינסופי, פחד משתק שהדגיש את הפעימות המשוועות לרגיעה, על פני השקט המאיים.
זמן לא רב אחרי שהרעד היה אוחז בי – הם התחילו להסתובב בבית. צעדיהם דוממים, לא מפיקים ולו רחש קל ביותר בעוד עיניי קובעו אל הפתח הצר של החדר שדלתו פתוחה לרווחה.
הייתי מסתכלת על אבא מהלך חרישית, בראש מורם. עובר על פני הפתח ונעלם בהמשך… שנייה אחר כך הייתי שומעת את דלת חדר השירותים נפתחת בחריקה (שיכולה הייתה להיות מקרית, ללא קשר למגע.).
הוא אף פעם לא היה חוזר משם.
אז הייתי צופה ב"אימא" עומדת לפתע בפתח ונועצת מבט עמום וחסר חיים קדימה, אל חלל החדר. היא הייתה עומדת כך קפואה, למשך שתי דקות לפחות, מתעלמת מקיומי השברירי ואז צועדת אל תוך החדר.
בערך בשלב הזה הייתה חומקת יבבת בעתה מבין שפתיי. הייתי נלחצת אל הקיר ומהדקת סביבי את השמיכות העבות, אבל הדמויות מעולם לא הביטו בי בלילה…
"אימא" הוסיפה להיכנס פנימה עד שהייתה עומדת במרכז, מסתובבת והולכת שוב עד שהייתה נעצרת אל מול דלתות הארון. הארון שמוקם ממש מול המיטה שלי עליה ישבתי בחצי שכיבה, מכווצת ורועדת.
היא הייתה מנסה לפתוח את הדלתות בידיה, אך הן חדרו – כמו תמיד- מבעד לעץ הנוקשה. אחרי שלושה ניסיונות קדחתניים היא התייאשה, פסעה לאחור ויצאה מהחדר…
אחרונה, הייתה ג'ייל. הדמות המקבילה שלה תמיד הופיעה ביום, בכל רגע בו קפאתי מאימה בביתי ולכן חיכיתי לה. כל לילה. דרוכה, מכינה עצמי לעוד דמות אחת שתבקר אותי.
אבל לילה אחר לילה, היא לא הייתה מופיעה.
למרות שהייתי מתורגלת, למרות שכבר הייתה מקובעת אצלי הידיעה שכמה שלא אחכה לה, היא לא תבוא, הייתי מצפה לה. הייתי מחכה בעיניים פקוחות וקפואות, מצפה שתגיע בכל רגע, בכל דקה ותעשה משהו. משהו שיגרום לי סופית לאבד עשתונות ולאבד את שריד האנושות שעוד נותר בי…

אני חושבת, במבט לאחור, שהציפייה גרמה לי לחוש את האימה, עצומה יותר מכל רגש שהרגשתי אי פעם בחיי הקצרים. אני חושבת שהאימה שגרמה לי הייתה עצומה יותר מהאימה שהייתה מתפרעת בתוכי אילו דמותה של ג'ייל הייתה מופיעה.
הפחד מפני הבלתי נודע – זהו הפחד הנורא מכולם.
שמעתי כבר לא פעם על אנשים שאיבדו את שפיותם או מתו כתוצאה מאימה, בעתה מועצמים יתר על המידה. הייתי מודעת לכך שזה אפשרי וגם ידעתי שזה הולך לקרות לי, בקרוב. עצם העובדה שהצלחתי לשרוד חודש שלם במצב הזה, היה מעל ומעבר לכל מה שהייתי יכולה לדמיין.
הייתי נואשת, שבורה, אך לא היו לי ברירות. לא ידעתי מה לעשות. איך שאני ראיתי את זה, היו לי רק שני אפשרויות;
1. לספר להורים שלי את האמת.
2. להישאר במצב הנוכחי ולחכות לרגע בו הפחד יכריע אותי.
לא משנה באיזו אפשרות הייתי בוחרת, הייתי יוצרת נפסדת. תראו. במידה והייתי מספרת להוריי מה באמת קורה מתחת לפני השטח, הם היו כועסים על ה – "שקרים" שאני מספרת ואולי אף מוותרים עלי מרוב ייאוש. ואם הייתי בוחרת להשאיר את המצב כמות שהוא, השנה השלוש-עשרה תהיה עשויה להיות השנה האחרונה לחיי האומללים…
אז בחרתי בחוסר האונים. באפשרות השנייה בעודי מקווה שבקרוב, משהו ישתנה.
מה שלא ידעתי היה שהשינוי עמד באופק. הוא היה עתיד להגיע אלי בתוך זמן קצר מאוד אבל לא… זה לא היה בדיוק בדרך עליה חשבתי בכל פעם שקיוויתי לשינוי, יום אחר יום…

עוד שלושה שבועות עברו.
הגעתי הביתה מבית הספר ותחבתי את המפתח בחור המנעול אך להפתעתי הדלת לא הייתה נעולה.
דחפתי את הדלת ונכנסתי פנימה, מלווה בקול חריקה חרישי. דבר מה לא היה כשורה, הדלת אף פעם לא נשארה פתוחה כשהגעתי מבית הספר.
"הלו?" ניסיתי לקרוא אל תוך הבית, אבל כל מה שחמק מבין שפתיי הייתה אנחה חלושה ומבוהלת כשהפחד חזר לשלוט בגופי. שקלתי את האפשרות לברוח החוצה ולא לקחת ולו צעד אחד נוסף פנימה, כשפתאום הדלת נטרקה מאחורי גבי בקול נפץ רם,
קפצתי ממקומי בבהלה וזינקתי אל הדלת, התחלתי לדפוק עליה בדיוק בשנייה בה קול חד וצורם – גבוה בכמה אוקטבות מקולי הרגיל – חדר לאוזניי והחריש את עולמי. ציפורניי שרטו את פני העץ בטירוף חושים אך הדלת נותרה סגורה.