פחד – פרק 3

כשאני מגיעה לחלק הזה בסיפור היד מתחילה שוב לרעוד; הלב פועם בחוזקה כאסיר המבקש להימלט, זיעה דביקה מכסה את עורי וצמרמורת עוברת במעלה ובמורד גווי מששרידי האימה מתחילים לכרסם בי שוב כתולעת המכרסמת דרכה אל לבו של תפוח תמים.
כל עצם בגופי זועקת לברוח החוצה, אך הבטחתי שאעשה זאת, שאתמודד עם הפחד ואתגבר עליו. לכן אני משתדלת בכל מאודי ועם כל הקושי הכרוך בכך, לכבוש את הדחף הבוער בי להתכווץ בתוך עצמי ולהיעלם וממשיכה לכתוב, לאט יותר. ביד מהוססת יותר…

בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה, הם היו מופיעים.
הייתי רואה אותם רק מזווית העין, עומדים באפלה כמו שדים בדמויות אדם. הם היו שם תמיד, הרגשתי אותם, כמו ההרגשה שרודפת את האדם כשמישהו נועץ עיניים בעורפו.
בהתחלה הייתי מנסה להישיר אליהם מבט, לא האמנתי שמה שאני רואה קורה במציאות, אך ככה למדתי שבכל פעם בה הייתי מטה את ראשי להביט בהם, הם היו נעלמים כלא היו ומופיעים שוב כעבור שניות ספורות קרוב יותר אלי, לא נותנים לי מנוח.
כשהייתי עומדת במרפסת ומביטה בנוף המקסים, הם היו עומדים – שניים מכל צד שלי, קרוב לכדי כמה סנטימטרים מפניי ונועצים בי עיניים אנושיות לחלוטין, מלבד ניצוץ קטן אחד של רשעות, סיפוק…
כשהייתי יושבת לשולחן בארוחת הערב, (בה לא נגעתי.) הם היו נשענים בשורה על הקיר שממולי, ממש מאחורי גבה הזקוף של ג'ייל וצופים בי. רק בי.
גם כשהייתי יושבת על הספה, מלאה בפחד ומנסה נואשות להתרכז בספר זה או אחר שהיה אחוז בחוזקה בפרקי אצבעות – לבנות זה כבר עקב הלפיתה הנרעדת, היו הם יושבים ממש על ידי…
הם היו שם. כל הזמן.
מחכים. צופים.
באור היום. ברדת הלילה…
לא מדברים, לא זזים, לא מנידים עפעף, רק…
מסתכלים…

בלילות אף פעם לא הצלחתי להירדם, פחדתי לעצום עין.
אימא הייתה נכנסת לחדר שלי, נותנת לי נשיקה על המצח וממלמלת כמה מילים שהדופק ההולם בפראות באוזניי מנע ממני מלשמוע. לאחר מכן הייתה פונה לכבות את האור ולצאת אל חדר האוכל שעמד בדרך לסלון, שם אבא היה פוגש אותה ומשוחח איתה חרישית.
בשלב זה, חוקי המשחק היו משתנים…
צלליהם הכהים של הוריי התפרשו ונמתחו על הרצפה לפני המיטה שלי כשבצד השני של החדר היו פרושים צללים כהים, זהים לחלוטין. מעולם לא הצלחתי להבחין מי מבין השניים הם הצללים השייכים להוריי האמתיים…