פחד – פרק 2

מידי יום, כך הם היו מוצאים אותי בשובם, לעתים רק רועדת בחוזקה ולעתים אף בוכה בהיסטריה.
הבכי היה שכיח בתקופה בה הכל התחיל, סך הכל לפני חודש אחד…
חודש המקובע בשגרה מתמשכת שאינה נוטה לעולם על ציריה. שגרה אותה למדתי לדעת ולהכיר;
אימא הייתה מגיעה הביתה ונבהלת כל פעם מחדש מהמצב בו הייתה מוצאת אותי, היא הייתה חוזרת באוזניי שוב ושוב עד כמה אני נראית חיוורת אבל אני מתארת לעצמי שהמראה הכללי שלי היה מחריד יותר מאשר רק חוסר צבע בלחיים…
אחר כך היא הייתה מקימה אותי על הרגליים ומכניסה אותי למקלחת.
הייתי מתנגדת לכך אילו לא הייתי משותקת באימה, אילו הייתי מסוגלת לדבר או לזוז. כשהייתה מסיימת, אבא היה מגיע ומזמין רופא שפעם אחר פעם היה בסך הכל נותן להוריי מרשמים של תרופות הרגעה, תמיד באותו תירוץ קולני שזו תופעה פסיכולוגית חמורה ושהוא ממליץ להוריי בחום להזמין פסיכולוג או פסיכיאטר, דבר שהוריי סרבו לו בתוקף.
אולי סרבו כי לא רצו להאמין שהבת שלהם הופכת עם הזמן לחולת נפש או שאולי לא רצו שהדבר יתגלה בפומבי ויעבור בעיר מפה לאוזן. אך בין אם היו אלו השיקולים ובין אם לאו, הודיתי בלבי על שלא עשו כהמלצתו של הרופא.
ידעתי הרי היטב שבמידה והיה פסיכולוג מגיע לפגוש אותי בביתי, לא הייתי מסוגלת לתפקד כראוי ושנייה אחר כך מוצאת את עצמי בבית משוגעים – לשם איני שייכת בשום אופן.

בכל פעם שהיה הרופא עוזב את הבית הייתה אימא נעמדת מולי בפנים נואשות ושואלת מה קורה לי. לפעמים הייתה ממש מתחננת בפניי למראה העיניים המתחמקות שלי ולפעמים הייתה צועקת ומאשימה אותי בזה שיום אחד ההתנהגות הזאת שלי תגרום לה להתקף לב והיא תמות.
זאת בדרך כלל הנקודה בה אבא היה מתערב ולוקח אותו לחדרם, מרגיע אותה ואז במשך הלילה כולו הייתי שומעת אותה מתייפחת בדמעות שליש.
אני לא עיוורת, ראיתי את הזעזוע בעיניה בכל פעם בה החליטה להטיח בי את האשמות הצורבות. ראיתי את חוסר האונים – ממוקם דרך קבע בעיניו של אבא, אך הם לא היו הדבר היחיד שראיתי.
הדברים שעמדו מאחוריהם והישירו אלי מבט בחסות האפלולית הקודרת שאפפה את בתינו, היו לוחצים אותי לקצה ומכריחים אותי לדחוק את הרגשות עמוק בפינה חשוכה ונידחת בתוכי, כולם, למעט הפחד המקפיא…
אבא היה מנסה להרגיע, אימא הייתה מתייסרת בדמעות ואילו היחידה שלא הייתה מגיבה לנעשה, הייתה לא אחרת מאשר ג'ייל. בקשר לג'ייל הכל היה אחרת.
היינו בקשר טוב, טוב מאד. אהבנו אחת את השנייה מספיק בכדי לעשות הכל ביחד והכל היו אומרים כל פעם מחדש כשהיו רואים אותנו יחד שאנחנו בלתי נפרדות, שאנחנו חולקות לב אחד בשני גופים שונים.
נהגנו לצחוק על הדברים האלו הרבה בעבר. "לב אחד – בשני גופים שונים."
ג'ייל הייתה מצמידה בכל הזדמנות את אוזנה לחזי ומקשיבה לפעימות הלב שלי. "פופום, פופום." אהבה לומר, מצהירה שלבה פועם בקצב אחיד עם שלי. כמה הייתי צוחקת על תמימותה…
חיינו על פי אמרה זאת, השתדלנו להתאים כמו את קצב לבנו גם את חיינו אחת לשנייה. וזה עבד, עד לפני חודש…
מאז שהתחלתי להתנתק רגשית ממשפחתי היא עברה מהחדר המשותף שלנו לגור בחדרם של ההורים. ברגע שאני התחלתי להתרחק היא כאילו בלחיצת כפתור החלה להתרחק במידה שווה.
היא לא דיברה איתי, לא תקשרה איתי בשום דרך ואף לא פעם אחת מאז, שאלה אותי מה קרה לי.
אולי בגלל שידעה שלא אענה לה ואולי בגלל שחשבה שזה רק יעצבן אותי, יגרום לי להתרחק ממנה יותר ויחמיר את המצב. תהא אשר תהא הסיבה, היא צרבה חור גדול בחצי הלב השייך לי.
ומעל הכל, על אף כל ההדחקה, לא ניתנה לי ההזדמנות לכאוב את הריחוק שנוצר ביני לבינם, לדאוג על הצריבה הקודמת לדמעות, להרהר בצער שאני לו המקור, בתוך חלום הבלהות שהפך ברגע בהיר של חוסר ריכוז, למציאות הנוראה שלי…