פחד –> פרק 10 ואחרון

בעודי שוקעת במחשבות, יד קטנה נדחפה במפתיע אל שדה הראייה שלי. נרתעתי מפניה והיא הבחינה בכך – נסוגה אך במעט לאחור. פחדתי להרים את מבטי אך היה זה דבר שלא היה נתון לשליטתי, עיניי עברו כמו מעצמן מהיד אל הזרוע ומשם מעלה אל פנים קטנות ותמימות; עיניים כחולות ורחבות מדאגה, שיער שחור ורך – נופל על מצח חלק ושפתיים אדמדמות המהוות קו אחד ישר.
"מי אתה?" רציתי לשאול את הילד אך השאלה נתקעה מגרוני כשמאחוריו הבחנתי בעוד עשרות ילדים, יושבים סביבי ומביטים בי בעניין.
היד המושטת זעה קלות ולבי נכמר מרחמים, מבלי לחשוב פעמיים הרמתי את ידי ואחזתי בה. העיניים חייכו אלי במתיקות והמגע החמים של ידו הקטנה נסחה בי רוגע משונה.
"את בטוחה עכשיו," לחשו לי השפתיים, עטורות תמימות. "אף אחד לא יפגע בך יותר."
העברתי את עיניי מפניו הרגועות אל הילדים האחרים והם הנהנו בהסכמה, חיוכים זוהרים נפרשים באחת על פניהם הסמוקות.
"טיאה…"
האנחה החלושה שהתלוותה אל שמי העבירה רעד בגווי. הבטתי סביבי בבהלה ועיניי נחו על זוג שלוב זרועות, האישה גבוהה וחיוורת פנים, הגבר מזוקן ועטור הקלה.
אני חוזרת להביט בילד אך הוא אינו. ידי המושטת לפני גופי, ריקה וקרירה…
"חיפשנו אותך, לאן נעלמת?" קראה האישה ורצה לקראתי, היא חיבקה את כתפי אך אני הדפתי אותה מעלי ונסוגתי. האישה אספה חזרה את ידיה השלוחות והרכינה את ראשה.
"טיאה…" אמר הגבר, "זה מגוחך, נכון, יש לפעמים חילוקי דעות אך זו באמת לא סיבה לריב ולנטור טינה. בסופו של דבר, הרי זאת אימא שלך."
לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא הבנתי מה קורה כאן ומתוך הבלבול, פלטתי את השאלה הראשונה שעמדה על קצה לשוני: "איפה ג'ייל?"
האנשים הזרים החליפו בניהם מבטים תוהים, "מי?" שאלה האישה לבסוף.
הייתי יותר מידי כהת חושים מכדי להתמקד בדבריה, במילה הבודדה שנמלטה מבין שפתיה המהססות, מאורעות הבעתה חזרו לפקוד את מוחי הרצוץ וצרחתי. האנשים הזרים נבהלו, עטפו את כתפיי בעדינות והקימו אותי, הובילו אותי אל מסדרון ארוך, מעבר לילדים המחויכים. התרחקנו עד שהם נעלמו מהעין.
אז הכניסו אותי אל החדר הזה. החדר הלבן והריק הזה.
אמרו לי שזה החדר שלי ושסוף סוף חזרתי הביתה…
לא שמעתי אותם כשאמרו זאת, אך בקושי חדרו הצלילים לאוזניי כיוון שדמות עמדה במרכז החדר.
דמות זעירה שבעבר חלקה את לבה עמי. היא נופפה, חיוורת כסיד. נופפה, אך לא חייכה. נופפה ומבלי לומר מילה – נעלמה.

אני יושבת וחותמת בשמי על הדפים החלקים, מכוסים בדיו שחורה כנקודות המרצדות מול עיניי הקרועות. כמה זמן עבר מאז התחלתי לכתוב? כמה זמן עבר מאז המילה הראשונה?
זה מרגיש כמו שנים. שנים ארוכות…
יש עדיין כל כך הרבה דברים שלא מונחים במקומם במוחי. יותר מידי פרטים סבוכים בתוך ראשי המעורפל, דברים שלעד יישארו חבויים, פרטים שנצח יישארו צרובים בתוכי.
אך עם כל זאת, ביקשתי בעבר סוף לכל זה ובדרך מסוימת קיבלתי אותו. התקופה הצפויה לי תהיה מבלבלת, אולי אף הזויה במידה בלתי אפשרית, אך היא תהיה נטולת פחד. לא עוד אימה קרה ומתפתלת בנבכי נפשי, לא עוד מבטים חטופים ומבועתים ורעד מכאיב.
אלו יהיו חיי… אחיה בתוך ראשי, אתרחק מן המציאות. אבנה לי דמיונות פרועים ואגור בתוכם לנצח.
יום אחד, תיפח נשמתי המיוסרת מגופי השבור ופגמיה יתנפצו לאינסוף חלקיקים זעירים. יום אחד לא יישאר עוד דבר לו יהיה באפשרותי לקרוא לו 'אני'.
יום אחד…
האישה שנקראת אימי יוצאת מן המטבח הבדיוני עם חיוך חם על שפתיה, היא נושאת בזרועותיה מגש אוכל ומניחה אותו על השולחן ליד הדפים.
"סיימת ילדה?" היא אומרת ברכות.
אני מהנהנת.
"תאכלי עכשיו, הרווחת את זה ביושר."
אני מרימה את מבטי אל עיניה בעוד חיוך של השלמה מתגבש לאטו על שפתיי. בדרכן מעלה, ניצוץ תופס את עיניי ושם, בכיס חצאיתה הרחבה אני רואה סכין משוננת. היא מגואלת בדם קרוש ועל הלהב המבהיק נגלות לי פניה של ג'ייל – חיוורות ומבועתות יותר מכל הבעה שתפסה מקומה על פניי אי פעם, בעיניה זיק תחינה.
כעת אני מבינה, היא לא נופפה לי לשלום כשראיתי אותה כאן לראשונה.
כעת אני מבינה, היא לא נפרדה ממני בנפנוף ידידותי…
לא… היא ניסתה להזהיר אותי. סימנה לי לברוח.

– הסוף –