פארנויה

הילדה הסתתרה מתחת לשמיכה. לא… היא לא יכולה יותר. קולות, רעשים מוזרים. יש רוצח בבית שלה. עמוק בתוך מוחה היא ידעה שאלה דפיקות של דלת נטרקת מהרוח של המאוורר ורוב הקולות הם מדמיונה, אבל היא בכל זאת פחדה. רוצח…
סכין שננעצת בתוך החזה שלה. הקור והכאב שמתפשט בכל הגוף. אכזבה, עצב והלם בבת אחת. האישונים קטנים, ואז מפסיקים לפעול. לנצח. היא עשתה רווח קטן בשמיכה כדיי שתוכל להציץ על החדר. שום כלום. היא חשבה על המקל הגדול שמתחת למיטה שלה, שאיתו היא תוכל להכות בכל מי שיתקרב. היא חזרה בראשה על נתיב הבריחה שלה. באיזה מקומות תפגע בו. איך תעצור את הצרחות.
"אני לא רוצה למות", היא לחשה ברעד ודמעה ירדה על לחייה.
מוות.
שיתוק. חוסר הכרה.
מוות.
הבכי של כל אלה שהשארת מאחור. צעקות של כאב טהור.
מוות.
הידיעה שיש דברים שלעולם לא תוכל לעשות.
מוות.
היא התכופפה בחשש אל מתחת למיטתה והוציאה את המקל. היא חזרה לישן כשהיא מחבקת אותו. ואז היא התחילה לבכות.