ערפדית בהכחשה
קוראים לה טינה, היא ילדה רגילה בת 14 שלומדת בכיתה ט´
יש לה עיניים ירוקות ושיער שחור חלק וארוך.
היא נערה מאוד מוזרה, אף אחד לא מבין אותה אף פעם והיא לא כול כך מוצאת
חן בעיני הרבה אנשים.
יש לה חברה ממש טובה ששמה רוני. היא הייתה מקובלת ותלמידה מצטיינת,
היה לה שיער שטני מתולתל ועיניים כחולות. כול הבנים התאהבו בה והיא אהבה להשוויץ
בעובדה שהיא יפה ועשירה. היא דיברה על עצמה כול הזמן וכשהיו עוברים
לנושא שאינו קשור אליה, הייתה מעירה בזלזול. "למה זה חשוב לכם?"
"רוצה לבוא אלי היום?" שאלה אותה טינה.
רוני נלחצה, היא לא אהבה לבקר אצל טינה, הבית שלה מכוער ונטול סגנון בעיניה.
אבל היא אמרה: "בסדר. היום בארבע."
בשעה 4 בדיוק נקשה רוני על דלת ביתה של טינה.
היא נגעה בדלת והדלת נפתחה. אולי זה בגלל הרוח. חשבה לעצמה.
היא נכנסה, הבית היה חשוך ולא היה בו מסדרון או מטבח.
"אהמ… יש לך מים?" שאלה רוני.
"בטח." אמרה טינה. היא נכנסה למחסן. רוני לא התאפקה ועקבה אחריה.
היא ראתה כמה ארונות מלוכלכים וכיור. לא הייתה שם רצפה רגילה,
אלא שכבות בטון שנראו כאילו הן על שטח פתוח.
על הרצפה היה סכין. היא התכופפה אליו והביטה היטב.
על הסכין היה מרוח דם.
מה זה? נבהלה רוני. "טינה?" שאלה בפחד.
"מה?" היא הסתובבה, מחזיקה כוס מים.
"מה זה הסכין שעל הרצפה?" נחרדה רוני. "אה, זה? לא יודעת." ענתה טינה.
"ב–בטוחה?" גמגמה רוני. "נו, זה בסך הכול סכין." ענתה טינה.
הן הלכו לחדר קטן עם כמה כיסאות. "זה הסלון." אמרה טינה.
רוני הביטה סביב. "חשבתי שזה רק… לא משנה." אמרה. הן אכלו ועשו שיעורים.
"תראי את החדר שלי," אמרה טינה. היא הובילה אותה למדרגות חשוכות.
"איפה מתג האור?" שאלה רוני.
"אין לנו. חושך זה טוב לפעמים." ענתה טינה.
היא הובילה אותה לחדר קטן מאוד בגווני חום. "אני הולכת להביא גם לי מים." הודיעה.
רוני הסתובבה בחדר וראתה משהו שחור מתחת למיטה.
היא התכופפה וראתה חבילה שחורה. מה זה? חשבה לעצמה ופתחה את החבילה.
היו שם אינספור שקיות מלאות בדם.
היא הפילה את השקיות וצרחה מרוב בהלה. "אההה!"
טינה רצה לחדר והבעת פניה הייתה מלחיצה. "למה את מחטטת לי בחדר?
היא הפילה את הכוס והמים נשפכו על הרצפה, הכוס נשברה.
"אני מצטערת…" מלמלה רוני. "מה זה לעזעזל??"היא נופפה בשקית.
"זה.." טינה החווירה. "זה.. שום דבר.."
"את ערפדית, נכון?" הבינה רוני.
טינה ישבה על מיטתה. "כול לילה אני שותה דם כי אני צמאה כול היום."
"אז למה לקחת לעצמך מים?"
"זה לא בשבילי."
"את באמת ערפדית?" רוני עדין לא האמינה.
"תבטיחי לי שלא תספרי לאף אחד." אמרה טינה.
והן נשבעו לא לגלות את סודה.
"את מבטיחה שלא תספרי." אמרה טינה.
"אני נשבעת בחיים שלי." ענתה רוני.
הן ישבו בשקט בחדר. הסכין היה על הרצפה. "אני צמאה." אמרה טינה.
היא לקחה שקית דם. היא פתחה את השקית ושתתה הכול.
רוני הביטה בה בגועל.
"איך את יכולה לשתות את זה?" שאלה.
"אני ערפדית, אמרתי לך."
לפתע נשמע פיצוץ גדול. הן רעדו ונפלו על הרצפה. האוזן השמאלית
של רוני התמלאה בדם. הן שכבו על הרצפה, הרעידות נמשכו.
טינה הביטה בדם על האוזן של רוני. היא חשקה את לשונה. הוא נראה לה
כול כך טרי וטוב. היא זחלה וליקקה את הדם. יאם! אמרה בליבה.
"מה קורה פה?" שאלה רוני בעודה פוקחת את עיניה.
"אני לא יכולה להתעלם מהרצון, את גילית את הסוד.
אני צריכה להרוג אותך." היא אמרה בלחש וחשפה את ניביה.
"מה? לאאא!!!" צרחה רוני.
אבל זה היה מאוחר מידי.
אההה!!!!!!
אני מצטערת, זו אשמתך בלבד.
תעזבי אותי!!!!?
גילית את הסוד שלי.
אבל נשבעתי לך בחיים שלי!!!!
ועכשיו את מאבדת את החיים שלך.
תגובות (0)