עץ העורבים

הוא עומד כמו טוטם, במרכז של הכל.
סביבו חגים עופות, יצורים שחורים. עורבים.
עורבים שחורים. מעופפים ומצווחים.
קריאות חיות של מוות. סימני זיהוי לפגרים.
ענפים חשופים עומדים בדממה. נרכנים מעט מטה מהמשקל הרב.
קבוצות קטנות מאפילות את השמיים.
מערבולת מסתחררת מעל הצמרת.
רק בית מכשפות עתיק חסר שם.
איש הולך לבדו בדממה, מנסה למצוא ירוק באמצע השממה.
חול. חול וכר דשא בודדה. פרושה מולו כהזמנה חביבה.
הולך הוא וממשיך. מתקדם באיטיות, שליו. אלמוני.
הכר כה מזמינה, רק לשבת ולנוח, אך היכן הצל?
מרים הוא את עיניו ורואה עץ.
עץ ערום וענפיו חשופים.
ענפים ריקים, בודדים גלמודים, כאילו מחכים.
מזדקרים זקורים מגזע גבוה, ורק קליפה דקה עוטפת אותם.
מתיישב האיש, בתקווה למעט שקט.
נשען לאחור, עוצם את עיניו, ונרדם לשנת שקר.
צווחה מקפיאת דם מעירה את ליבו, מקפיצה את עיניו אל מעל ראשו.
מערבולת שחורה, עשרות צללים, משק כנפיים, ברקים של ניצוצות עיני חרוזים שחורות.
ההתלהבות רבה, הרי זהו לא פגר.
בשר טרי.
עטים הם עליו בטפרים שלופים, מקורותיהם פעורים, מוכנים לקרוע. מוכנים לבתר.
הוא נס לחייו, אך אין בכך טעם.
על האיש הם נוחתים. נאחזים בעור, בשיער, בבגדים.
צרחה מקפיאת דם בוקעת מפיו. צרחה יחידה, אחרונה, נואשת לעזרה.
אך נתון הוא כעת לחסדי העורבים.
על העץ רובצת קללה. כר דשא של שקר. מקום מתועב.
זה היושב שם מות יומתף כי העורבים רעבים הם.
העורבים משוועים לטרף.
העץ מספק קורבן.