עלילת דם

"עמיתוש, אלה המצות הכי טובות, עבודת יד", הבטיח סבא בנימת השכנוע המאוסה שלו. "קח, מתוקי. לבריאות שיהיה", הניח הוא את המאפה העגלגל על צלחתי האהובה.

"אבל סבא, אני רוצה ריבוע", התעקשתי בקנאה, "כמו בגן אני רוצה".

"עמיתוש מתוקי, זה טעים יותר מריבוע", הצביע הוא בזרתו השמנמנה והקמוטה.

"אבל אני לא אוהב ורוד, סבא. ורוד זה של בנות. רוצה צהוב", מיאנתי ברטינה.

"מה ורוד עמיתוש? איזה ורוד?", אחז הוא בצלחת הגדולה, והחל לקרבה אל נקודת האור בבחינה.

"מה… אה… מה זה… זה על המצה", מיקד הוא את עיניו ללא הצלחה.

"עמיתוש חמודי, תביא לי את המשקפיים שלי בבקשה. הם על השיש במטבח"…

– "סבא, למה יש ורידים על המצה?"