עיר הסיוטים

הרגליים נוגעות באבנים החדות ששוכבות לרגלי השער.
אני פותח אותו ומרגיש ביד עד כמה שהוא קר.
הוא נסגר בחריקה מחרישת אוזניים וטריקה חזקה כמו רעם.
עננים בשמיים נראים כאילו הם עומדים ליפול על ראשי,
הם כהים יותר מענני סערה שחורים, וגשם מהם אפילו לא יורד,
לא מורגשת טיפה אחת…
ברק כל רגע מפיץ את בהקתו לשניות בכל רחבי המחוז ואז נעלם כמו דג מחכה..
רעם נשמע כמו רוחות המנגנות על טופים ענקיים.
עטלפים בכל מקום,
ועם כל הקור, אני רק עם סוודר בז' מעליי.
אני רוצה להתקדם אבל אין לי כוח.
אני הולך על גבי צוק המתפורר כל רגע ורגליי מחליקות לאחר כל נגיעה באבן שמונחת לרגלי השביל.
לפתע אני מגיע לסדק,
אני נעצר משום מה. הרגשה. מין רצון לא ברור.
לפתע מגיעות מספר רוחות ומסתובבות סביבי במעגל.
אני שותק, אני מנסה לא לנשום,
לפתע הסדק נפתח ואני נופל פנימה.
כל הנפילה מתבצעת במהירות ואני מרגיש שאני מאבד שליטה ולפתע דרקון תופס בידי.
הרוחות רצות אחריי, והוא מבריח אותן בעזרת נשיפת האש שלו ומקש ממני לעלות.
"תיזהר," הוא מזהיר אותי,
"למה?" אני שואל בתדהמה, חושב שאין גרוע לצפות לו ממה שקרה לי עד כה..
"אנחנו נכנסים לעיר הסיוטים, אלה השומרים, מהר! תתכופף, שומרי העיר שאלו הרוחות צריכים למנוע את הגעתנו לעיר – והעיר עצמה, נמצאת על ענני הסערה הכהים, כשנעבור את מהירות האור.."
"מהירות האור?" אני שואל בתדהמה "צריך מהירות כזו ענקית כדי להגיע לעיר הזו?".
"כן!" ענה הדרקון בכעס "רק נראה לך שהעננים קרובים, אבל הם רחוקים מאוד, יותר רחוקים מהירח!".
מה? אני נדהם לעצמי.
הירח בחלל. איך ענן רחוק ממנו??
זה מוזר, אבל אני לא אתווכח עם הדרקון,
אני אמשיך איתו ואקשיב לו כי אחרי הכל הוא זה שהציל אותי מהרוחות, שאלו כנראה שומרי עיר הסיוטים.
"אה!!" צרחתי.
אני נאחז סך הכל בדרקון ואני מעל מהירות האור, הרוח נכנסת בפנים שלי כל כך מהר ואני מרגיש שכל כך קל לעזוב!.
"תחזיק חזק!" הדרקון צעק, ואני חושב שאם מקודם זה לא היה מהר מספיק, צריך להחזיק חזק יותר??
לא הספקתי לכתוב צוואה,
ועפתי, מולינו עברו כמו קליעים של אקדחים הרוחות והם נראה למיליונית ונעלמו מזווית העין,
"יכול להיות הקטע הבא יכאב קצת," אמר הדרקון, ואני בבהלה..
אחח!!
הכל נעצר.
נדמה לי שפגע בי ברק.
"ברור" ענה הדרקון שכעת עצר "הברק הוא שביל הכניסה לעיר הסיוטים".
"תודה," צעקתי לדרקון וליטפתי את רעמתו האדומה.
"אין פה אף אחד?" שמתי לב שהעיר מלפניי, ריקה מאיש.
הבניינים הכסופים עמדו חסרי חלונות
והאופק נראה אדום ובחוץ היה חשוך אך היה ניתן לראות כי גם לא היו מנורות,
לפתע הומלס חצי-שרוף עבר מולי בוער
"תציל את החיים שלך!" הוא צעק תוך כדי כאבים "תיכנס לבניין אם אתה אוהב את עצמך!" ולאחר מכן נשאר האיש רק כעפר.
רצתי מהר לבניין הכסוף הגבוה שעמד מולי,
והתחלתי לשמוע קולות של רוחות
קולות מפחידים
ורק עליתי למעלה במדרגות
תוך כדי שחשוך בבניין ואי אפשר להדליק אור.
דפקתי בדלת למשפה כלשהי וביקשתי שהיא תארח אותי,
נכנסתי מיד וראיתי שאין מישהו אחד בסלון, וכולם יושבים מקובצים למרפסת.
"למה כולכ.." לא סיימתי וכבר ענה לי האיש על השאלה.
"כנראה אתה לא מפה, אז אני אסביר לך," התחיל לדבר "פה – אין לנו לילה, הלילה הוא היום, ואסור בלילה להיות בחוץ – אז הרוחות לוקחות אותו ומזמנות את הברק שיפגע בו!".
"אז זאת הסיבה.." קצת הבנתי
"בדיוק! זו הסיבה שיש רעמים וגשמים – אנשים שלא הולכים ומצטופפים עם משפחותיהם בחדרים בלילה נלקחים בידי שומרי העיר – נפגעים בידי הברק, והרעם מסמל על כך ולבסוף הם נעלמים מעיר הסיוטים עם הגשם".
הכל נהיה ברור!
רציתי להצטופף עם המשפחה,
אך לפתע כששמעתי שוב את קול הרוחות נבהלתי ולפתע נפלתי מהמרפסת.
לפתע שומרי העיר לקחו אותי בידיהם ואני צרחתי וניסית להסביר להם שזוהי טעות אך אף אחד לא רצה להקשיב לי…
נלקחתי לנקודה גבוהה כלשהי על גג בניין כסוף נוסף-
אה!!!
צרחתי מרוב כאבים –
זה היה הכאב הכי נוראי שהרגשתי בחיים.
התחלתי להישרף ולפתע איבדתי את הראייה,
האישון שלי שרף וניסיתי לעצום עיין
בכיתי
די! שזה יעצור!
לא מגיע לי לסבול
וכמו שאמר האיש, הרוחות למעלה החלו לנגן על התופים כרעמים,
ואני נפלתי מעיר הסיויטים כמו גשם.
מת.