עיניים אדומות 3 – חלק 1

הלכתי ברחוב לא מוכר בשעת לילה מאוחרת, היה שקט באופן לא רגיל ולא הייתה נפש חיה בסביבה. במרחק ראיתי בניין מגורים ארוך וחשוך ורק חלון אחד מואר באור אדום בקומה האחרונה. לפתע בקצה הרחוב נדלק פנס רחוב, מיהרתי להגיע לשם כדי להתחמק מהחשיכה סביבי, כשהתקרבתי הבחנתי בדמות במרכז מעגל האור. עכשיו הייתי ממש קרוב ונהייתה לי תחושת בטן רעה, היה משהו לא בסדר עם מבנה הגוף שלו. עכשיו כבר הייתי ממש קרוב, אבל עוד לא נכנסתי למעגל האור. הדמות החלה להסתובב, ולאט לאט הבנתי שיש משהו מאוד לא בסדר עם הפנים שלו, הסנטר ארוך מאוד והפנים עקומות, התחלתי לצעוק –

התעוררתי בצעקה, לקח לי כמה רגעים להבין איפה אני, הסתכלתי סביב וראיתי את החדר, ואת השולחן שאני תמיד עושה עליו שיעורים, את התמונה שלי עם אמא ואבא, והתחתי להרגע, הסתכלתי מבעד לדלת הפתוחה והצלחתי לראות את השעון של המיקרוגל מהמטבח מראה את השעה שש וחצי בבוקר. שמעתי צעדים קלילים שועטים לעברי לפתע, ואז קפץ עליי בילי, הכלב החמוד שלי, כלב מלטזי לבן בן שנה וחצי. צחקתי כשהוא התחיל ללקק את הפנים שלי ולקפוץ עלי, הוא הכי אוהב אותי מהמשפחה. שמתי את הכרית מאחורי גבי והתיישבתי עם בילי שוכב לידי עם הראש שלו על הבטן שלי. בתנוחה שישבתי יכולתי מצד אחד להסתכל מתוך החדר למטבח, ומצד שני החלון היה ממש לידי מעל המיטה שלי. אז החלטתי לשבת ככה קצת. תוך כדי שליטפתי את בילי הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי שדי חשוך, אלא היו הימים הכי חשוכים בשנה באמצע החורף, ובשש וחצי עדיין לא היה בהיר, והעננים הכבדים לא נתנו להרבה אור להיכנס. ראיתי שממש שקט בחוץ, ואין אף אחד, בדרך כלל יש בשעה הזאת כבר אנשים שממהרים לפה ולשם עם פנים מושפלים ועייפים, ואז נזכרתי שיום שבת אז זה בטח הסיבה. אני גר בקומה השניה, וממש מול הפארק הגדול של רבין בבת ים, הפארק ברובו מלא בדשא, ומתקנים שונים, אבל יש חלק שמלא בעצים ובשיחים, כמו יער קטן, והחלק הזה ממש מול ביתי, אני אוהב לשחק שם במחבואים עם חברים, אני מכיר כל פינה שם. לפתע הבחנתי במשהו מתוך החשיכה שבין העצים, זוג עיניים אדומות שמביטות בי. מצמצתי והם נעלמו, צמרמורת עברה בכל גופי והתחלתי לנשום מהר, זה הזכיר לי את החלום שהיה לי הרגע, אבל כל מה שזכרתי זה עיניים אדומות מסתכלות עליי ולחישת אזהרה. פתאום בילי נבח, הסתכלתי עליו. "מה קרה בילי?" הוא המשיך להסתכל עליי ואז פתאום נצמד אלי חזק. ליטפתי אותו והרגעתי אותו ש"יהיה בסדר, זה בטח רק הדמיון שלי, רק התעוררתי אז זה בטח רק חלק מהחלום עדיין". אמרתי את זה לו, אבל בעצם הרגעתי את עצמי. שמעתי את השעון במטבח מצפצף שבע, והחלטתי לקום כבר ולהפסיק לפחוד מכלום.

הכנתי לעצמי שוקו וקורנפלקס וישבתי לראות סדרה בטלוויזיה, ממש אהבתי את שיר הפתיחה אז הגברתי קצת את הווליום וקיוויתי שזה לא יעיר את ההורים שלי. זה היה יום שבת וידעתי שהם אוהבים לישון עד מאוחר. אמא שלי מתרגמת שפות שונות ועובדת בבית משפט, ואבא שלי מדען באיזה מעבדת מחקר סודית, והוא חוזר רק בסופי שבוע. ראיתי כמה פרקים מהסדרה ושמתי לב שבילי מתהג קצת מוזר. בילי כלב פחדן והוא מפחד מכולם חוץ מאיתנו, המשפחה שלו, כשיש מישהו זר הוא בדרך כלל בא אליי ולא עוזב אותי, אבל עכשיו רק אני בבית אז למה הוא לא עוזב אותי?
השעון במטבח צפצף שעשר בבוקר כשהפלפון שלי צלצל, עניתי ושמעתי את אלירן ואלון מזמינים אותי לצאת לשחק מחבואים, חייכתי ועניתי בכיף. אני טוב במחבואים, אז תמיד אני תמיד אומר כן שמזמינים אותי לשחק במחבואים, התלבשתי בזריזות שתיתי מים פתחתי את הדלת ועמדתי לצאת כשפתאום בילי נבח ונעצרתי. הסתכלתי על בילי הוא הסתכל עלי, ליטפתי אותו ויצאתי.

לא ראיתי שעל המקרר בגדול רשום שאסור לצאת היום לפארק

גם לא ידעתי שבמשחק המחבואים הזה, אף אחד בחיים לא ימצא אותי.

המשך יבוא..