סקר נושא פרסים

(צלצול טלפון)
אני: הלו? מי זה?
מישהו: שלום, אנחנו עושים סקר בנושא-
אני (מתעצבן. אני שונא את הנודניקים האלו): שוב פעם אתם והסקרים שלכם? מתי תנוחו? אני מנתק!
מישהו: לא, לא, בבקשה אל תנתק אדוני. זהו סקר קצרצר נושא פרסים! שתי דקות וזהו.
אני (מחליט לנסות את מזלי): נושא פרסים? למזלך אני לא עסוק כרגע.
מישהו: תודה, תודה רבה אדוני, אתה הראשון שמסכים לענות לסקר אחרי שעתיים שאני מנסה להתקשר לאנשים, תודה רבה לך.
אני (שוב מתעצבן. שונא חנפנים): נו, תשאל, כי עוד מעט אני אהיה עסוק.
מישהו: בסדר, טוב, שאלה ראשונה. מה גילך?
אני: שלושים ושש וחצי.
מישהו: יפה, שאלה שנייה. האם יש לך בת זוג ו/או ילדים?
אני: אין לי בת זוג או ילדים כרגע. טוב ששאלת.
מישהו: האם אתה עובד? ואם כן, היכן?
אני: אני עובד, כפי שאתה מנחש בוודאי, במקום עסוק מאוד.
מישהו: היכן, אדוני?
אני (הנודניק הזה באמת מתחיל לעלות לי על העצבים. לא פלא שרק אנשים כמוהו עובדים שם): מהבית.
מישהו: מעניין! זה עסק פרטי או חברה?
אני (כשאני מתעצבן באמת אני נעשה ציני): מוכר דיסקים צרובים בבסטה מתחת לבית… נו באמת! אני עובד בחברת מניות מאוד מאוד רצינית, במקרה היום אני לא חש בטוב ולכן אני בבית, אבל זה לא אומר שאני לא עסוק!
מישהו: אוקיי אוקיי! עוד שתי שאלות וזהו!
אני: כדאי לך שזה יהיה קצר. יש לי תחושה שבעוד שתי דקות אני אהיה עסוק מאוד.
מישהו: אל תדאג, יהיה לך הרבה יותר זמן משתי דקות.
אני: על מה אתה מדבר בדיוק?
מישהו: לא משנה. לשאלה- האם יש לך הורים? בני כמה הם?
אני: אבא שלי…
מישהו: נפטר, לא?
אני: איך אתה יודע?
מישהו: לא יודע, סתם ניחוש פרוע…
אני: מה זה צריך להיות? אתה לועג לי? לאבא שלי ז"ל?
מישהו: לא לא! חס וחלילה! אולי זה פשוט סוג של טלפתיה או משהו. אני פשוט יודע, בסדר?
אני (נאנח): אוקיי, בסדר.
מישהו: ואמא שלך?
אני: אמא שלי…
מישהו: בת ששים וחמש, אני רושם…
אני: היי! זה כבר לא מצחיק! מאיפה אתה יודע בת כמה אמא שלי? ושאבא שלי נפטר? מי סיפר לך?
מישהו: זה לא משנה… כנראה שוב פעם טלפתיה משונה…
אני: זה כן משנה! וזו לא טלפתיה! תראה לי אם אתה יודע כמה אחים או אחיות יש לי!
מישהו: אה… בוא נראה… יש לך שתי אחיות… אחת נהרגה בתאונת דרכים לפני עשר שנים… השנייה נתקה קשר עם המשפחה במשך אותו פרק זמן. אני צודק?
אני (מבוהל, כעוס, מבולבל לגמרי): תקשיב לי היטב. אני לא יודע מי אתה, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, אם עשיתי משהו רע רק תגיד! בבקשה!
(הטלפון מתנתק)
אני (נושם לרווחה): כנראה סתם מתיחה…
(הטלפון שוב מצלצל)
אני: הלו?
מישהו: רק שתדע ששכחתי לשאול את השאלה האחרונה בסקר נושא הפרסים שלנו.
אני: מה השאלה הזו? מה זה צריך להיו-
(רעש סטטי, חושך)
מישהו: אדוני, קרה משהו?
אני (מבוהל לחלוטין, לא רואה דבר): פאקינג החשמל הפסיק לעבוד! אין אור! המחשב כבה!
מישהו: בטח קפץ הפקק בארון חשמל או משהו, תנסה לבדוק.
אני (מוקל לי במקצת): עצה מעניינת מסוקר טלפוני. אלך לבדוק.
(מגשש את דרכו בחדרי הבית, מגיע לדלת הכניסה)
מישהו (מצחקק): אז מה כתוב על הדלת? זה זוהר.
אני: אההה! וואט דה פאק! מה זה? מי כתב את זה? זה… זה… זה דם?
מישהו (שוב מצחקק): נו? אז מה כתוב?
אני (מבועת אף יותר מאשר קודם לכן, הנשימה שלי מהירה ושטוחה וכך גם פעימות לבי): א… אני לא מאמין… שזה קורה לי… כ…כתוב שם… הפרס… שלך… מעבר לדלת…
מישהו: וזה מוביל אותי לשאלה האחרונה- מהו הפרס?
אני (פותח את הדלת)
(שקט)
(צרחות אימים נשמעות מעבר לקו במשך שניות ספורות. חושך)
(שקט)
(הקו מתנתק)