סיפור בלי עלילה מראש

(השראה ממחברת Ma$kit)

ילד כחוש כבן ארבע עשרה הולך במתינות בשולי הכביש, צעד אחר צעד בסרבול נראה לעין. הוא נשם מלוא ריאותיו אוויר מעורבב בעשן מכוניות שזה עתה נשרף ונשף אותו חזרה בהנאה מרובה כאילו היה סיגר טבק רענן. סוף-סוף הוא החזיר את חירותו, סוף-סוף הוא חופשי! בצד פיו בצבץ חיוך קטן שניסה לשווא למחוק. אך לפתע החיוך נימוג בעל כורחו.
מול פניו בלם בחריקה מצמררת טנדר צהוב, ממנו יצאו בגמישות מרשימה שתי ליצנים בעלי רגליים ארוכות. מאופרים היטב בחיוך מאוזן-לאוזן מעוצב שהזכיר חיוך של פסיכופט ופונפון אדום תחוב במרכז אפם.
הילד התחיל באותו רגע לצרוח בלהט "לא! רק לא שוב!" ופרץ בבכי קורע לבבות.
שתי הליצנים הביטו אחד אל השני בעיניים גדולות ובורקות ותוך כדי התמזגו לליצן אחד מפלצתי, החיוך הרחב שלהם התחבר לחיוך אחד עוד יותר רחב מקודמו, העיניים גדלו ממה שכבר היו ואף התחדד והפך לשפיצי. הליצן ניגש אליו בזהירות, בזמן שילד מלמל לעצמו "למה אני..למה תמיד לי…", והושיט לו בלון בצורת אבטיח, רץ בקלילות לטנדר ונסע, הילד עמד לבדו באמצע שום-מקום ובידו הבלון "למה תמיד לי קורים דברים מוזרים!"