סיפור אימה לילה, תהנו!

(מציעה לקרוא קודם את ה״רציתי להוסיף״ לפני שאתם מתחילים לקרוא)

אני בחדר הלבן והריק אחרי שצרחתי וניסיתי לפתוח את הדלת הנעולה שלמרות שידעתי שאין לי סיכוי, אבל נאבקתי
הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו רגע הוא רק לברוח.
עכשיו אני יושבת בפינת החדר מקופלת בעצמי ממלמלת עד כמה שבא לי לצאת מפה, ואיך הגעתי למצב הזה…
אני מתנדנדת מצד לצד כשידיי משולבות ובתוכן ברכיי,
זה עוזר לי להירגע כשאני לחוצה.
פתאום הדלת נפתחה והאיש שחטף אותי מבית חולים לחולי נפש שכל-כך שנאתי, עמד שם:
״עוד מעט מתחיל האקשן, תתכונני!״ צעק עלי בבידור, גיחח וסגר את הדלת
רצתי מהר כדי לתפוס את הדלת לפני שנסגרת אבל זה היה מאוחר מידי ומעצבים דפקתי על הדלת וקיללתי.
כשסיימתי והבנתי שזה לא יעזור חזרתי לשבת בפינת החדר וחשבתי על הדברים שהאיש אמר לי ונילחצתי יותר התנדנדתי חזק יותר ומהר יותר מבפעם הקודמת מלמלתי לעצמי תפילה בשביל לצאת מהמקום הארור הזה אפילו לבית חולים שאני שונאת!
-יש כאלה שאומרים לי שזה לא נורמלי להתנדנד ולדבר לעצמי, אבל אני לא מסכימה איתם כי זה מה שגורם לי להירגע-.
הרמתי את ראשי כי חשבתי שראיתי משהו זז ואז ראיתי את הקירות מתכווצים, נערתי את ראשי חזק למראה עיניי בגלל שלפעמים הפסיכולוגית שלי אומרת שאני מדמיינת דברים בגלל כל התרופות שנותנים לי, אבל לא דמיינתי! באמת הקירות התכווצו!
קמתי והתחלתי לדפוק על הקירות שהתכווצו ולצעוק שיוציאו אותי משם…
צעקתי וצעקתי עד שנשבר קולי והתחלתי להצטרד,
המשכתי לדפוק על הקירות ולצעוק אך לא יצא מימני קול וגם הדפיקות שלי על הקיר היו לשווא.
פתאום הרגשתי את בקיר שמאחורי נוגע בי מאחור, הסתובבתי ראיתי שאני מתחילה להימחץ על-ידיו…
לא ידעתי מה לעשות, ניסיתי לדחוף את הקירות עם ידי אך גם זה לשווא היה.
נמחצתי. התחיל לצאת לי דם מהפה – כנראה בגלל שנמחץ לי הבטן
אחר כך יצא לי דם מהאף. ואז מהאוזניים.
לאט לאט התחלתי להסתחרר..
אחרי זמן קצר העיניים שלי התפוצצו מהלחץ והדם עף לכל עבר,
איבדתי את הכרתי, ולא התעוררתי עוד.