סיפורי זוועה קצרים – לברוח – השראה

רגליים עברו במהירות על מדרכה מלאה בשלוליות, משפריצות מים בכל צעד. נשימות כבדות ורועדות נשמעו מבעד לשפתיים. דמעות זלגו על לחיים רזות ושדופות, משתלבות בטיפות הגשם והדם אשר כיסו את הפנים שאט אט איבדו הבעה. לא היה ברור עם יוצרות השפתיים מבט מתוסכל, או חיוך חסר כל רגש, או שמא הן מחזיקות עצמן שלא יבכו.
"תעזבו אותי!"
נשמעה צעקה מבעד לאותן שפתיים. ראש צר ושותת דם הכה עצמו בחומה שלידו כמה פעמים, סודק את הגולגולת עוד ועוד, לא נותן לדם להתייבש או לפצעים להתאחות. הוא הכה שוב ושוב, עד שלבסוף הרגליים הלכו כמה צעדיים אחורה והמשיכו לרוץ במורד השביל.
"אבל אוסורה, מה יקרה לך בלעדינו?"
נשמע קול לעגני ומתנשא. שיניים לבנות נשכו שפתיים עד לכדי זוב דם, לוחצות על העור חזק ככל האפשר.
"זה כיף – הכאב?"
נשמע קול אחר, קול לוחש כאילו מפתה את השיניים ללחוץ חזק יותר, את הראש לחזור ולהכות עצמו בקירות, את הציפורניים לחדור בוורידים. והגוף עושה כדבר הקול, כמו מי שאחוז דיבוק.
"חזק יותר!"
הוא הפציר, מתענג על הכאב שממלא את הגוף, על תחושה שנמצאת על גבול חוסר ההכרה, פעימות לב שמורגשות בכל פצע קיים, דופקות עליו שוב ושוב. נהרות קטנים של דם זרמו במורד גופו, ממלאים את בגדיו בצבע אדום כהה ועשיר. השפתיים החלו לחייך, אך העיניים נשארו דוממות בעוד צחוק ממלא את האוויר הקר שמסביב. הצחוק החל לגבור ולהתחזק, להדהד בין חומות מוכתמות.
"לא!"
צעקו השפתיים במלוא ריאות, עוצרות את כל השמחה ששררה קודם לכן. דמעות חזרו לזלוג מהעיניים, ופקדו על הרגליים להמשיך לברוח, עד שהקולות שבראש יעלמו.