סיפורי זוועה בהמשכים – אחים בדם (חלק 2\3)

נכנסתי הביתה והלכתי אל המטבח לקחת משהו לאכול.
"אנני?"
שמעתי את אמי לוחשת מאחוריי, היא נראתה כאילו ראתה רוח.
"אנני!"
היא פרצה בדמעות ורצה לחבק אותי. יכול להיות שנעדרתי זה ימים? חודשים? כמה זמן עבר שהיא כל כך מודאגת.
"חשבתי שאני כבר לא אראה אותך שוב, נעדרת במשך חודש, אף אחד לא ידע מה קרה לך. איפה היית כל הזמן הזה? למה לא התקשרת? מה קרה לך? מישהו עשה לך משהו? את בסדר? נפגעת?"
היא סרקה את גופי בעיניה, מחפשת אחר סימנים או חבורות. לא ידעתי מה להגיד. היא הביטה בי מחכה לתשובה. מה כבר אוכל לומר, מישהו בסמטה נתן לי חומר משונה ועכשיו אני פה. חיפשתי בראשי אחר תירוצים הגיוניים.
שוב התחושה הזו, שמעתי את דמה של אמי זורם בכל גופה, זה שיגע אותי. הרגשתי כאילו הראש שלי הולך להתפוצץ. לחצתי את ידיי על ראשי, מנסה לשלוט בכאב הראש האיום. צרחה של כאב פרצה מגרוני.
"אנני?"
אמרה אמי בקול חנוק. היא פרכסה מול עיניי, ורידיה התנפחו, עינייה אדמו, דם פרץ מגרונה. רציתי לעשות משהו אבל; לא יכולתי לשלוט בעצמי.
"אמא!"
צרחתי במלוא גרוני, אך זה רק החמיר את מצבה. היא נפלה על הרצפה, מתבוססת בדמה שלה; היא מתה.
__________
זה היום הראשון שלי לבדי, בלי איש אשר יגן עליי, יהיה לצידי. תמיד אמרתי כי אני לא צריכה אף אחד, אבל…
"זו אשמתי, אני הרגתי אותה!"
אני צועקת על עצמי, מטיחה בי את האשמה.
"זו לא אשמתך, לא יכולת לשלוט בזה."
ענה קול בראשי. זה מה שאני זקוקה לו עכשיו, עוד קול מסתורי. הוא נשמע; מוכר, שמעתי את הקול הזה בעבר.
"בטח שזו אשמתי, אם לא היתי כל כך; חלשה."
אני חוזרת בראשי על מה שהאיש בסמטה אמר לי. הוא אמר כי רק אנשים חלשים נהנים להרגיש נעלים על אחרים.
"את לא חלשה, את רק צריכה להתאמן."
יכולתי לשמוע חיוך בקולו. אמנם איני יודעת מה מקור הקול, אך הוא מנחם אותי, אני זקוקה לזאת.
אני יושבת בתוך בית נטוש שבו הייתי נהגת להסתובב בעבר, איש לא תחזק את הבית כבר יובלים, אין מקום מסתור טוב מזה. יש בו מזרנים והרבה חדרים, ובנוסף יש לו שתי קומות. החסרון היחיד בו הוא כל היונים וחולדות שמסתובבים פה.
לפתע רעיון עולה בראשי, אני יכולה להתאמן עליהם!
אני מחביאה את כל החפצים שהבאתי עמי בתוך אחד המזרנים, לוקחת כסף שלקחתי מארנקה של אמי, והולכת אל המכולת שנמצאת שני רחובות מכאן. כמובן שאני מכסה את עצמי בסוודר עם כובע על מנת להסתיר את פניי.
__________
שבתי אל הבית הנטוש והמעופש עם דברי מזון שונים, בין הדברים ישנם פרורי לחם ליונים ולחולדות. אני שמה את האוכל בתיבה השבורה שאני מכנה "מטבח" ופוסעת אל "חדר השינה" שלי.
אני מפזרת כמה פרורי לחם וממתינה. לא חלפו יותר בכמה דקות עד שבאו יונים ליזון מן פת הלחם.
אני בוחרת ביונה הקרובה ביותר ומתרכזת, מתרכזת בכל עורק, וריד ונים. מתרכזת בדם הזורם, בפעימות הלב. כואב לי הראש, אבל אני לא נכנעת. אני מנסה לעכב את זרימת הדם, רק לעכב, לא יותר מזה. לרגע אני מרגישה שאני מצליחה, פעימות הלב הופכות אט, אט אטיות, רק עוד קצת. אך לפתע; הכל מפסיק. היונה מרגישה בלחץ ומתעופפת מן המקום. הרגשתי תבוסה.
"לא נורא, את תשתפרי, פעם הבאה תרדימי את הכנפיים שלה."
קורא הקול בראשי בנימה מנחמת.
"בן?"
ההבנה מכה בי כברק, בן, אחי הגדול. אבל.. הכיצד?
בן היה אחי, גדול ממני בחמש שנים. בן תמיד היה לצידי, תמיד אימן אותי, תמיד אמר לי להיות הכי טובה שאני יכולה. הוא היה מלמד אותי להילחם, לשחק משחקי כדור, להתעמל. הוא אף היה עוזר לי בלימודים.
יום אחד, בן איננו היה בן יותר, הוא היה קריר ומרוחק. כל פעם שהייתי מתקרבת הוא היה מעק לי ללכת, מטיח בי את מילותיו. לא ידעתי מה קרה לו. הוא מת חודש אחר כך.
עברו שנתיים מאז, ותמיד המשכתי לעשות מה שביקש. "תמשיכי להתאמן, תהיי הכי טובה שאת יכולה להיות!" תמיד אמר.
"בן, זה אתה?"
אני שואלת בקול שבור וחנוק, מקווה לשמוע תשובה, אך הוא שתק.