סינדרלה של דיסני

הבטתי בעכברים הקטנים שהתרוצצו בחדרי. "תתפרו לי שמלה." לחשתי להם. האחיות החורגות שלי צפו אתמול בטלוויזיה בסרט סינדרלה של דיסני. היו שם עכברים מדברים שתרו שמלות ושרו. "תתפרו לי שמלה." אני מבקשת מהעכברים המטונפים ששורצים בחדרי. אני מדמיינת אותם עונים לי ומחייכים.
אני שומעת קולות מעבר לדלת של החדר שלי. "כן, אדוני, היא בחדר." אומרת אימי החורגת. אני מכנה אותה גברת מכשייפה. אבל זה סוד. אמרתי לעכברים שלי שלא יגלו לה איך אני קוראת לה. הם לא גילו.
"שלום, סינדי." מחייכת אלי גברת מכשייפה כשהיא פותחת את דלת חדרי. מאחוריה עומד אדם מבוגר שלובש חלוק לבן.
"שלום, סינדי." הוא כורע ברך ומסתכל לי אל תוך העיניים.
"קוראים לי סינדרלה ואני נסיכה." אני מגלה לו.
"קוראים לה סינדי." גברת מכשייפה מתערבת.
"בת כמה את?" הוא שואל אותי. יש לו אף מצחיק, לאיש הזה.
"אני בת שש." אני אומרת.
"איזו גדולה את!" האיש מתפעל.
"ג'ואנה אומרת שמי שבן שש הוא קטן." אני אומרת לו. הוא לא יודע שגיל שש זה לקטנים?
"ג'ואנה זו אחותה החורגת הגדולה." גברת מכשייפה ממהרת להסביר.
"תקשיבי, סינדי, אני דוקטור וולפסון ובמרפאה שלי יש המון משחקים, רוצה לבוא?" האיש בלבן אומר.
"אי אפשר עכשיו. העכברים צריכים לתפור לי שמלה." אני אומרת לאיש בלבן. הוא וגברת מכשייפה מחליפים מבטים.
"אני מצטערת, סינדי, אולי הם יתפרו לך שמלה בזמן אחר." גברת מכשייפה אומרת.
"לא!!!!" אני צורחת. "היום! היום! היום! עכברים טובים תופרים לי שמלה היום!!!!!!"
גברת מכשייפה והאיש בלבן יוצאים מהחדר. אני שומעת את גברת מכשייפה לוחשת לאיש בלבן, "אמרתי לך שהיא קוקו על כל הראש!"
אני לא שומעת מה האיש בלבן אומר.
הדלת נפתחת. גברת מכשייפה תופסת אותי בכוח. אני צורחת. "עכברים חמודים! תצילו את סינדרלה!!" אך העכברים לא באים להצלתי.
האיש בלבן מקרב אלי מזרק גדול. "לא!!! סינדרלה לא אוהבת מזרקים!! הצילו!!!!!!!!!!!!!!!"
האיש בלבן תוקע את המזרק בזרועי. הכל מתערפל.
חושך.