“סימטאה חשוכה”

שקט… לילה… קולות הינשופים…
רק אני בעולם, עם שאר השדים…
"לא, בבקשה אני מתחננת אל תפגעו בי", אך המילים לא יוצאות מפי.
אני לבד? איפה כולם? "היי מישהו" אני צועקת בתקווה שמישהו יענה מהצד השני. אך לא נשמע ציוץ…
לפתע אני שומעת צרחות של ילדה,
מה זה מה היא צועקת שם? "לאאאא"
נשמעה צעקה נוראה שאחריה שקט סרר. "מה…מה קורה פה?" אני שואלת את עצמי בפחד עצום ולבינתים רצה לי בסימטאות החשוכות. אני רצה, רצה כל כך מהר, לא מפסיקה לרגע. אני שומעת אותו מאחורי, הוא רוצה לקחת אותי כמו שלקח את הילדה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להסתובב אני מרגישה את הנשימות שלו בצווארי…
לא לא לא בבקשה רק לא זה, מחסום! הסימטאה הסתיימה.
אני לא מסוגלת להסתובב… הוא יהרוג אותי בכל מקרה, עדיף שאני לא אראה.
אני שומעת את צעדיו מתקרבים לעברי, אני רואה את טיפטופי הדם של הילדה,
"ברחת ממני היישר אל תוך הסימטאה שאני בניתי חה חה חה" קול מרושע ומצחקק. "רגע הירגעי הוא לא בנאדם, הוא לא מדבר, הוא לא כלום!" אך הוא מתקרב לאוזני ששיניו המפחידות עוד נוזלות דם "הגיע הזמן שתשלמי על מעשייך, די לדיבורים, את לבד עכשיו, מי יציל אותך, מי????"
-" אני מתחננת, לאאאאא!"