סיוט | פרק 2
מצמצתי בעיניי, מנורת הקיר הלבנבנה אשר תלוי מעליי גורמת לרעייתי להיטשטש במעט..
אך זה כלל לא הפריע, הכאב ראש הקודח אשר הולם כמטען חשמלי בראשי.. מטריף כל דעת, מורט כל קצה עצבים.. כה בלתי נסבל.. כה לא רצוי.. הנחתי את ידי השמאלית על גבי בטני ופלטתי אנקה של כאב וייסורים ממורמרים.. דבר לא רצוי עוד.
התרוממתי במקצת, נשענת על גבי מרפקי וסקרתי את החדר שאני נמצאת בו כרגע.. זוג כורסאות תאומות בצבע לבן.. ווילון עדין אשר כלל לא חוסם את השמש בצבע אפור חלש ובלתי נראה.. הפניתי את ראשי למרכז החדר, ארון העשוי מעץ מלא לצד כוננית עמוסה בספרים עתיקים של רומנים אנגלים וקלאסים.. כה משתוקקת וכמעט עומדת שוב בפיטוי ולהישאב לעולמי, עולמי הרצוי לפחות.. לדפדף בין דפי הספר ולהתענג מכל רגע ורגע, אך זנחתי זאת והפניתי את ראשי לצד שמאל.. שולחן כתיבה העשוי מעץ מלא גם לצד מחשב נייד יד שנייה..
אני בחדרי שלי.. אבל, אבל מה קרה אתמול לכל הרוחות? מי נשא אותי לכאן..? מי הייתה הדמות האפלה הזו.. השד המצמרר?
לפתע מחשבותיי סטו לכיוון אחר פעם ראשונה מזה זמן רב כשחשתי את הדקירה שבאצבעי.. כה צורבת ומענה, מכה בי ללא כל טיפת רחמים.. חשתי כיצד ידי כה כבדה וכמעט ואין לי כל כוח להרים אותה לפניי.. אך הכאב ההולם בחוזקה, בטני התכווצה ונמלאה קשרים, דמי התפרע בכל תא, איבר ומערכת בגופי בשריפה בלתי נסבלת.. שריפה שגורמת לי שוב את החשק העז לצווח, אך אני מקובעת למיטה..
״אלנה, אני רואה שהתעוררת.. תודה לאל יקירה..״ אמי מלמלה בזמן שנכנסה בצעדים גדולים וממהרים לחדרי, קמטי שינה שחורים ועבים נחרטו בחוזקה תחת עיניה החומות והפקעת של שערה הזהוב הייתה כה סבוכה..
היא באמת דאגה לי..
אבל היא לעולם לא תהיה.. היא לעולם לא תוכל להיות אימאל׳ה.. אני אכן מכבדת אותה וקוראת לה ׳אמא׳ אבל.. אני חשה כה צבועה ברגעים האלה..
״אני בסדר אמא״ חייכתי אליה.
״לא את לא! פצעת את עצמך, נפצת את המראה ויותר מכל התעלפת! אלנה, אני תובעת שתגידי לי מה קורה..? מה את מסתירה.?״
כה רוצה עכשיו להיפתר מהשיחה הכבדה הזו ולצעוק ׳אבל זו לא אני, איני אשמה!׳ אבל יודעת שאם זה אכן יאמר היא תיבהל עד אימה וישלחו אותי לבית משוגעים או משהו כזה.. אבל, די, די, די..! באמת שאיני יכולה לסבול זאת עוד, הם טורפים אותי בימיי ובלילותיי, פוגעים בי, נוגעים , לוחשים, מפחידים.. למה, למה דווקא אני?
שתקתי.
חלקנו רגע של שתיקה, היא התבוננה בי במבט כועס ובמקביל מיואש ולבסוף אמרה ״בואי, אמי לוקחת אותך לפסיכולוג עכשיו!״
היא אחזה בידי, הפשיטה את בגדיי במהירות עד קריעה כמעט.. הלבישה מעליי טרנינג כחול וחולצה סגולה צמודה.. אני רק קפאתי, דממתי.. נותנת לה את המושכות..
ואז כשעמדו ביציאה של הבית חשתי דקירה בלב, סחרור מטריף דעת, חשתי כיצד אני נשרפת.. צמרמורת מענה הצליפה בכל מקום בגופי.. קרביי להטו בצריבות, כל שריריי התכווצו בבום אחד מהיר, קורע ומשתק.. דמי התפרע בעורקיי.. הייתי כה קצרת נשימה..
הדפתי אותה מפניי, בעטתי בבטנה..
חשתי כיצד כל כולי קורסת.. כיצד הכול מתפוגג.. כל דבר בגוף ובנפש..
הרמתי את ראשה והטחתי אותו בקרקע..
כפרץ אנדרלין לא מוכר, לא רצוי.. אך משתק..
אחזתי בצווארה וצווחתי ״מי את בשבילי קלרה?!״
לא הרפיתי ממנה.. אחזתי בה בחוזקה.. מבט של רצח בעיניי.. כאש רעה והרסנית, היא פלטת אנקת ייאוש..
הדקתי עוד יותר את האחיזה.. ואז היא מתה..
ראשה נשמט מבעד לידיי..
התבוננתי בה משותקת, קפואה.. לא מוכנה להשלים עם העובדה שעכשיו רצחתי אותה בזה הרגע במו ידיי.. אבל.. לכל הרוחות זו לא אני, זה משהו אחר..
אבל זו עדיין אני..
התחלתי לבכות בייאוש, כה אבודה ולא יודעת עוד מה לעשות.. כה שנאתי את עצמי עכשיו, אך לא היה לי די זמן לפני שמספר אנשים שלא הספיקו להגיע בזמן הזמינו אמבולנס ואחרים צעקו עליי ״את נורמלית?! מה חשבת לעצמך?! את היית הכל בשבילה!״ ודברים כאלה שכלל לא הקשבתי או התעניינתי..
למרות שזה כואב – ידעתי שאני חייבת לברוח.
וכך נטשתי אותה מאחוריי.. משאירה חלק. ממני שם.
״מחר אתם יוצאים למחנה הקיץ מטעם בית הספר, כולכם הגשתם אישורים.. כל הכבוד, אז מתרגשים?״ שאלה גברת רקפת בחצי חיוך. היו כאלה שמאוד נראו נלהבים, היו בנים שהתאכזבו מהפרידה המרה של משחקי המחשב, היו בנות שפחדו על השיער והציפורניים והדגשיו שוב ושוב ״ שונאות.טבע!״ בקול הכה צורמני והמתנשא שאני כה שונאת, רק אני שתקתי הושפלתי את ראשי נותנת לשיערי השחור כעורב והארוך לכסות את פניי.
״ומה אתך אלנה? נרגשת?״ שאלה בחצי חיוך. נרגשת..? נרגשת..? ממה ?! מהטיול המטופש?! הרגע רצחתי!
לפתע זה הכה בי שוב, הרמתי את ראשי והדשא התייבש בעניניי.. העפתי את השולחן וכולם נסוגו לאחור.
״אלנה חדלי!״ זעקה המורה.
שלפתי את התחבושות שמידי, ללא כל שליטה.. בלי טיפת אנושיות, התבוננתי בשריטה וחזרתי אליה..
כולם צרחו כשמרחתי את הדם על גבי הקירות..
המורה התבוננה בי כמשותקת לא יודעת מה לעשות. אבל הכול הפסיק כששני שוטרים נכנסו לכיתה.
״ אלנה כאן?״ הם שאלו בעת ובעונה אחת.
בלעתי רוק..
אני גמורה.
תגובות (8)
אמממ ..
זה היה ממש יפה ,
אבל הכל היה קצת מעורפל .
בסדר שהיא משוגעת וכל זה ,
ושקרה לה משהו ..
אבל מאיפה באו התחבושות ?
איזו שריטה ?
יש דברים שלא זוכרים מהפרק הקודם .
כדי לחזור עליהם .
והיא רצחה את אמה נכון ?
אז למה היא בכיתה ?
את מבינה ?
הכל קצת מעורפל ולא ברור .
יכול להיות שזה הקטע של הסיפור , אבל לפי דעתי היית יכולה להוסיף גם מה קורה שם , חוץ מתיאורים מדהימים .
בקיצור , את כותבת ממש יפה !
אבל רק חסר לך קצת שיפורים !
נהנתי מאוד ,
תמשיכי !
אני מקבלת את הביקורת יויו ותודה רבה!
בעיקרון בסיפור אמורים להיות קטעים של חוסר מידע.. אז התחבושות? בגלל הדם שירד לה, היא ברחה לבית הספר בגלל כל ההמולה שהייתה שם :)
אני לא אקרא את הסיפור שלך עכשיו
כי אני רוצה לקרוא אותו בלילה!
אני רוצה לפחד€
אמממ הביקורת שלי היא כמו של יויו
כל הכבוד לך שיישמת את הקטע של התיאור עד הסוף!
וזהו
תמשיכי… כאילו?
מדהים! תמשיכי!!!!
תודה רבה אתן מדהימות! :)
ואני החלטתי להעלות פרקים מתשע בערב והלאה ;)
חחחחח סתם ! תמשיכיי
חחחח תודה לין שדברת בשבילי ;)
ותודה רבה לכולכם באמת שזה גורם לי לחייך!!