סיוטי לילה פרק 1

זו הפעם החמישית השנה שבה אנחנו עוברים דירה. השעה מאוחרת והמכונית שלנו היא המכונית היחידה שנוסעת על הכביש. במושבים הקדמיים יושבים ההורים שלי, ואני יושב לבד במושבים האחוריים. אני מביט מחוץ לחלון זמן ממושך, מרגיש מעט מנומנם.
"אנחנו קרובים מאוד." אבי ממשיך להביט אל הדרך אך מדבר אליי בזמן שהרמזור שמולנו מהבהב באדום. "הבית שלנו נמצא כמה רחובות מהכניסה."
אני מהמהם בתשובה, ומבחין שהוריי מחליפים מבטים.
אור הפנסים שהגיע מהמכונית הבודדה שחלפה על פנינו סנוור אותי ללא כל התראה מוקדמת. אני מסנן קללה ומשפשף את עיניי, מרגיש מעט ערני יותר.
מהצד שמשמאלנו יש יער סבוך עצים שבחשיכה עליהם נראים שחורים לחלוטין. משהו בו משך את עיניי.
אני מקרב את ראשי אל זגוגית החלון כדי לראות אם אני לא מדמיין את שתי הנקודות האדומות שבצבצו מהאפלה של היער. הן נראות כמו שתי עיניים. לרוע מזלי העיניים האלו מביטות הישר אליי. אני לא יודע איך מהמרחק הזה, אבל אני מרגיש את זה. צמרמורת עוברת בגופי ואני מרגיש את השערות הזעירות שעל ידיי סומרות, אבל אני לא מסיר את מבטי.
"אני רואה משהו. שם, ביער." אני אומר להוריי בשקט.
"אני לא רואה דבר." אומר אבי לאחר כמה רגעים.
אני ממצמץ וכשאני מביט שוב ביער שתי הנקודות האדומות כבר לא נמצאות שם.
"אני בטוח ש…"
"מספיק עם זה, אמרתי לך להפסיק לצפות בלילות בסרטי אימה. הם גורמים לך לדמיין דברים." אומרת אימי. "אני מקווה שלא תספר לילדים בשכונה על התחביב הנוראי הזה."
אני מביט בה. "אני יודע מה ראיתי. אני לא עיוור."
"די, שניכם." אומר אבי והמכונית ממשיכה לנוע על הכביש. "אני בטוח שדין דמיין בגלל שאנחנו בנסיעה כל היום והוא עייף. הוא רק צריך קצת שינה והוא יחזור לתפקד. נכון, דין?"
אני מהמהם.
"אני לא שומע אותך."
"כן." אני אומר בקול. אבל התחושה הנוראית שהרגשתי לא עוזבת אותי.
הנסיעה ממשיכה בשקט, אבל אני כבר לא מרגיש בנוח. אני מבחין שהעיר נראית שוממת לחלוטין. שלא כמו הערים הקודמות שבהן גרתי, שבלילה היו שוקקות חיים, כאן הרחובות נראים אפילו נטושים. את רובם מאירים מנורות רחוב מעומעמות שמישהו לא טרח להחליף הרבה זמן.
אבל כמו בכל מעבר אני חושב לעצמי שהבית החדש שלי בעיר הזאת, ואצטרך להתמודד. זה יהיה קל, לא? כמו כל הפעמים הקודמות.
אני מניח שלא. אני חושב כשאנחנו חולפים על שלט הכניסה לעיר.

כמו בכל מעבר דירה, אני קם בבוקר ולובש את תלבושת בית הספר החדשה שלי. זו נהפכה למעין שגרה, ללבוש תלבושת שונה פעם בכמה זמן. שגרה שאני עוד לא יודע מה דעתי עליה. פשוט התרגלתי להכיר אנשים חדשים, להיפרד מהם ואחרי כמה ימים של שיחות יומיות לנתק איתם קשר כי אנחנו יודעים שהחברות הזאת כבר לא תעבוד יותר.
אני מריח ניחוח של אוכל מהמטבח אבל צועד במהירות אל חדר האמבטיה וסוגר מאחורי את הדלת.
אני נראה נורא. אני חושב כשאני מביט אל בבואתי שבמראה. אני פותח את הברז ושוטף את פניי במים קרים. לא ישנתי הרבה הלילה וקמתי פעמיים כדי להקיא. זה לא קורה לי בדרך כלל, יכול להיות שנדבקתי באיזשהו וירוס.
זה מה שאומר להוריי, אבל זו לא הסיבה האמיתית. כל הלילה חלמתי סיוטים שתוכנם נמחק מזיכרוני כשהתעוררתי.
אני מנגב את פניי במגבת, נושם עמוק ויוצא מחדר האמבטיה אל המטבח.
אימי מכניסה לתוך הילקוט שלי קופסת אוכל.
"בוקר טוב," היא אומרת לי ומוסיפה, "הכנתי לך את כל מה שאתה אוהב."
אני שם לב שהיא מביטה בי מבט ממושך, אולי מבחינה בכך שאני חיוור מבדרך כלל, ואני נמנע מלהביט ישירות בעיניה.
"תודה." אני אומר. "איפה אבא?"
"הוא יצא מוקדם לעבודה שלו. בינתיים יש לי את כל היום לפרוק את הארגזים." היא אומרת ומביטה על כל ארגזי הקרטון שבסלון. "תהיה לי עבודה רבה."
"בהצלחה לך." אני אומר ושותה בלגימה אחת את כוס החלב שמזגתי לעצמי. אני קצת מתחרט ומקווה שלא אקיא גם אותה.
"תתרכז בשיעורים ותיתן למורים רושם טוב."
אני מהמהם. "כן, כמו תמיד."
"מצוין." היא אומרת ומחבקת אותי חיבוק ארוך. ברגע שהיא עוזבת אותי אני מתקדם לעבר דלת הכניסה. "חכה," היא אומרת ואני נעצר. "יש לך עוד זמן עד שבית הספר מתחיל ואני צריכה לדבר איתך קודם."
אני מושך בכתפיי, "בסדר."
אימי משלבת ידיים ונשענת על המקרר. "איך אתה מרגיש עם המעבר הזה?"
"אני לא יודע," אני משיב. "כמו כל הפעמים הקודמות."
כצפוי מאימי היא הבחינה שמשהו בי לא כרגיל והיא תעשה הכל כדי להבין מה. זה סוג האדם שהיא.
"אתה מרגיש בסדר? ישנת טוב בלילה?"
"כנראה חטפתי וירוס, אבל באמת שזה לא משהו רציני."
היא מאמינה לי, אני חושב. היא כנראה שמעה אותי הולך לשירותים להקיא בלילה.
"אם אתה אומר…" היא אומרת ועוזבת את העניין. "רציתי ליידע אותך בעוד משהו. הפעם הציעו לאבא עבודה ממש טובה קרוב לכאן וסביר להניח שנישאר פה."
אני קופא. "מה?"
"מה ששמעת." אומרת אימי.
"אמא, אני לא אוהב את העיר הזאת." אני אומר.
"אני שמה לב לכך, אבל בבקשה תנסה להשתדל." היא אומרת.
אני שותק. זה יהיה טיפשי להתווכח איתה, במיוחד כשאבא מוצא סוף סוף עבודה שתכלכל אותנו בכבוד.
לבסוף אני מהנהן. "בסדר."

"תודה." היא אומרת. "תיזהר ותשמור על עצמך."
שנינו מסיטים את מבטנו כשנשמעה דפיקה על הדלת.