סטיף בחשכה – הקדמה

סטיף זו חיה מורכבת מאוד, חיה נדירה ביותר, שאיש לו מכיר.
ראש של כלב מפחיד, מרייר. רגליים של פומה, עם כפות רכות-רכות, שלא שומעים את צעדיו של הסטיף. גוף של נמר וזנבו הוא נחש.
אל החיה הזו מגרין הופכת בלילה. רק מישהו, יותר נכון מישהי, יודעת על זה.
רק אמי חברתה הטובה ביותר של מגרין.
מגרין גרה באחוזה מפחידה בקצה העיר וגם היא עצמה נראת מפחידה ביותר. היא חיוורת כסיד, שערה שחור כמו הלילה ובעיניה הסגלגלות יש ניצוץ אדמדם. הרזון שלה – שקיצוני מאוד, משווה לה מראה של מין זומבי-חולה, מראה קשה.
חברתה אמי ההפך הגמור, ילדה רגילה. היא היחידה המסכימה להתקרב אל מגרין. יש לה שער בלונדיני חלק ועיניים כחולות. היא שזופה, ורזה בצורה נורמלית לגמרי.

כל לילה אמי קושרת את מגרין למיטתה, כדי שהסטיף לא יפגע באיש. הסטיף, לא מגרין. הסטיף הוא יצור שמתפרץ ממגרין, אבל מגרין לא שולטת בו ובמעשיו.

מגרין הפכה לסטיף, כאשר פגשה אחד, והוא תקף אותה. זה היה לילה אפל וקר…
מגרין חצתה את היער שמוביל לאחוזה בה התגוררה.
ואז…
לפתע פתאום – תקף אותה יצור מוזר. הדמות הייתה מטושטשת – ובחשכה מגרין לא הצליחה להבין את צורתה, את מראה. היא הרגישה ששורף לה בברך. היא נגעה, וידה הייתה מלאה בדם, שנזל מברכה של מגרין. מגרין מיהרה לחסום את הפצע, ושידה על ברכה הפצועה, החלה לרוץ לביתה. היא חבשה את הפצע במיומנות, אך הדם המשיך לנזול. הדם שלה הפך אט-אט כהה. הדם שהקיף אותה, התקשה והפך לאדים שהסתחררו מסביבה, יוצרים צורה של כתר, ואז נהפכים למערבולת. מגרין התעלפה – ויותר מזה לא ידוע לאיש…