סאנסטיה

סאנסטיה

בני אדם הם זוהמה.
רפש. לכלוך. טינופת.
לא, אני לא צוחקת. בני אדם הם באמת זוהמה. הם נטפלים אחד לשני. הם רוצחים אחד את השני. הם שונאים את הכול מלבד את עצמם. הם לא רואים שום דבר חוץ ממה שהם רוצים לראות.
בני אדם הם זוהמה.
ואני אנקה אותה.
אני הולכת במהירות. חלונות ראווה חולפים על פני, ובכל חלון משתקפת אותה הנערה; גבוהה, שיער חלק ושחור בתספורת קארה. עור בהיר, אבל לא לבן; שנהב. גבות קמורות, דקיקות. משקפי שמש שמכסים על העיניים. טבעת כסף נוצצת על האמה. על הפנים שלה חיוך קפוא, נצחי.
הנערה הזו זאת אני.
אני מצחקקת. הדרמטיות הזו לגמרי מיותרת. אני פונה לסמטה צדדית, ומאיטה
להליכה. היא ממש פה. ידעתי שהיא תהיה פה.
הילדה בת השבע מתייפחת כשרואה אותי. היא מתכרבלת סביב עצמה. "ז-ז-זאת שוב את," היא פולטת.
"נכון," אני אומרת.
היא נסוגה יותר ויותר לקיר הסמטה. "מ-מה את רוצה?"
אני מתקרבת אליה עוד צעד. "את באמת רוצה לדעת?"
היא רועדת ובוכה בו זמנית. אני מניחה אצבע מתחת לסנטר הרוטט שלה. העיניים שלה ענקיות פתאום, האישונים מורחבים. "א-אני רוצה הביתה," היא מתנשמת. "ר-רק תגידי לי מה את רוצה, אני א-אתן לך אותו!"
הפה שלי קרוב מאוד לאוזן שלה. השיער המתולתל שלה מדגדג לי את המצח. אני שומעת את הנשימות המהירות, המפוחדות שלה.
"אני לא רוצה שום דבר," אני לוחשת. "חוץ ממך."
אני מורידה את המשקפיים ומישירה אליה את עיני.
היא צורחת.
בוהק לבן מבזיק מול עיני.
זכרונות מציפים אותי, אבל אני לא מתמקדת באף אחד מהם; הם לא חשובים מספיק. זאת שניה של תענוג, של אושר גולמי.
ואז הילדה צורחת עוד צריחת ייסורים אחת, ונופלת מתה לרגלי.
הרגע נגמר.
לוקחת לי שניה לייצב את עצמי. היא עוברת מהר.
אני מתכופפת ליד ראשה של הילדה המתה. העיניים שלה פקוחות, מזוגגות. אני תופסת את שתי הלסתות ופותחת אותן בכוח.
שורות על שורות של פנינים לבנות ניצבות בטורים מסודרים, כמו חיילים במצעד. אני שולפת את האולר שלי ומבתקת את הקידמית ביותר. דם מציף את הפה שלה.
תיק העור החום שלי נפתח בתנועה מהירה אחת. ערמות על ערמות של שיניים מכל הסוגים נמצאות שם. אני מכניסה את השן הקטנה, שן החלב היחידה באוסף שלי, לתא מיוחד. ואז אני מניחה שטר של דולר מתחת לראשה של הילדה.
"מזל טוב," אני אומרת. "פיית השיניים בכל זאת באה לביקור."

הרגתי את ההורים שלי כשהייתי בת חמש עשרה.
טוב, לא היה לי צורך בהם; הם סתם הפריעו לי.
את אבי השלכתי מהחלון. הוא נפל כשראשו מטה. הוא אפילו לא צרח; רק חבטה מצלצלת נשמעה במותו.
אימי, לעומת זאת, צרחה והתחננה על חייה. זה היה משעשע למדי. קרעתי את הזרועות שלה והנחתי לה למות מאובדן דם.
הגסיסה שלה ארכה שלושה ימים.
יכולתי להרוג אותה בכל רגע נתון, אני יודעת. יכולתי לבתק כמה וורידים במוח, לחסום עורק שמגיע אל הלב; להכריח אותה לחלוק עימי את התודעה שלה. להישיר אליה מבט אחד.
אבל לא רציתי. נהניתי מהצרחות שלה, מהפחד שהקרינה, מתחושת הבגידה. הצטערתי על כך שאת אבי הרגתי כל כך מהר.
אני כבר לא מסתפקת במוות מהיר. הקורבנות שלי צריכים לספק אותי.
ואני מאוד סבלנית.

אני מתיישבת, נשענת על קיר של אחת מהחנויות, ומחפשת את הקורבן הבא שלי.
כל האנשים נראים לי אותו הדבר; אבל אני מחפשת אחד שיזהר, שיעשה דבר אחר. שמותו יספק אותי.
אני מתלבטת לשנייה על אם בהריון, שנכנסת לחנות מעצבים עם עגלה של תאומים ועוד שני ילדים מתרוצצים לפניה. אבל היא לא מיוחדת. היא סתם. וזה לא מה שאני מחפשת.
"הי," אני שומעת פתאום קול מאחורי. "מחפשת מישהו?"
אני מסתובבת.
הנער שעומד מאחורי הוא בערך בגילי, ונראה כאילו עבר הרבה בחייו. משהו בו מוכר. השיער שלו בהיר ונופל על העיניים הירוקות שלו. נמשים מנקדים לו את הפנים כמו סופת חול. הוא גבוה, ארוך ושרירי. הוא לובש טישרט שחורה וג'ינס. החיוך שלו עקום, וחושף גומת חן אחת; הוא מושיט לי את ידו ועוזר לי לקום.
"אני חושבת שמצאתי," אני אומרת, ולוקחת את ידו.

עבר הרבה זמן מאז שהרגתי נער. הם פשוט לא כל כך מעניינים בדרך כלל; אני צריכה את
הריגוש.
הנער הקודם שהרגתי מת לפני יותר משלושה חודשים. הוא היה הבן של ראש העיר, הסתובב תמיד עם אבטחה צמודה.
טוב, לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
כשהוא הבין שרודפים אחריו, הוא עלה על מטוס פרטי וברח. הוא התחבא בכספת בבנק שוויצרי. זה היה די פטאתי, כשחושבים על זה.
כשהגעתי אליו, הוא היה כבר במצב של קריסת עצבים. כמו שציפיתי שיקרה.
"ידעתי, ידעתי, ידעתי!" הוא צרח. "תפסיקי- את לא יודעת מי-"
"שש," לחשתי. "החלומות לא משקרים, אלפרד."
"לא-"
"אי אפשר לעצור את המוות," חייכתי אליו. "ואתה גם לא רוצה, נכון?"
הוא גסס במשך יותר משלושה שבועות. הגרסה שפורסמה היא שהוא טבע למוות. היא גם לא הייתה לגמרי שקר- לקראת הסוף באמת הטבעתי אותו פעם או פעמיים.
מאז כבר רצחתי עוד עשרות אנשים. אף אחד מהם לא סיפק אותי כמו שצריך. גם הילדה שהרגתי היום לא הייתה מסוגלת לעמוד בכוח שלי. אבל היא לא סיפקה אותי. היא לא מלאה אותי בשמחה פראית,. היא לא הייתה הקורבן המושלם.
אני עוד אמצא אותו. את הקורבן שלי. ועד שאמצא- אמשיך לנסות.

"אני ריין," הוא מחייך. "איך קוראים לך?"
אני לא יודעת מה לענות. אבל זה משחק שעוד לא השתתפתי בו מעולם; אף אחד מהקורבנות שלי לא שאלו אותי מעולם שום שאלה חוץ ממי את, למה את עושה את זה, מה את רוצה ממני. אז מה אני אמורה לענות לו, לעזאזל?
"אה…" אני ממלמלת. איך באמת קוראים לי? לא השתמשתי בשם שלי כבר כל כך הרבה זמן.
הוא מקמט את המצח מולי, ורגש שעוד לא הכרתי ממלא אותי. מבוכה?
"אה…" אני חוזרת. "אני לא- אני לא יודעת."
הוא צוחק. "את עובדת עלי."
עכשיו אני מתרגזת. אני מזדקפת מעליו. יד אחת שלי נשלחת אל משקפי השמש. אני מרגישה את הכוח נאגר, מתכונן לפרוץ החוצה, הרסני ומרושע-
"אוקי, אז אני אבחר לך שם," הוא אומר, לפני שאני מספיקה לפגוע בו. "אני אקרא לך… סאנסטיה."
מרוב הפתעה הכוח שלי מתפוגג. "איך?"
"סאנסטיה," הוא אומר. "אם אני ריין, אז את תהיי סאנסט."
אני מקמטת את הגבות. "לא עדיף סאנרייז?"
"את לא נראת לי כמו סאנרייז," הוא חייך שוב את החיוך העקום שלו. "בהתחשב בעובדה שאת לא זוכרת את השם שלך, את תאלצי להסתפק בשם שאני נותן לך."
שוב פעם עולה בי החשק להרוג אותו כאן ועכשיו, אבל הוא מסקרן אותי מדי.
אני מגלגלת עיניים. "כי ריין זה אחלה שם."
"בחרתי אותו בעצמי," הוא צוחק.
"למה?"
"כי גשם שוטף הכל," הוא עונה. "הוא לא פוסח על אף אחד. הוא נותן חיים, אבל אם לא מתגוננים מפניו הוא יכול להיות מסוכן."
"כל דבר זה ככה," אני ממלמלת.
"נכון," הוא אומר. על הפנים שלו יש הבעה שאני לא מסוגלת לתפוס.

שבוע עובר, ואני עוד לא מסוגלת להרוג אותו.
ברור לי שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל משהו בו כל כך מוכר…. כל כך נכון. אני מרגישה כאילו זה משהו מהעבר, משהו שאני צריכה לזכור. אבל אני לא זוכרת.
זה לא שוויתרתי עליו. הוא ימות, במוקדם או במאוחר. אני פשוט מוכרחה לדעת. אני אפילו לא מבינה למה הוא שונה. אני נפגשת איתו כל יום, עם אותו החיוך ואותן העיניים. אני מנסה להכריח את עצמי לחשוב על הפרידה מהן, על השניה שבהן הן יעצמו ולא אראה אותן יותר לעולם. כואב לי לחשוב על זה.
אני הולכת איתו במורד השדרה החמישית. אנחנו מביטים בפסל שניצב באמצע הרחוב. אישה כורעת בהבעת תחינה, תינוק מוצמד לחזה. הם היו עשויים ממתכת חומה אדמדמה. אולי נחושת. אני מחייכת, אבל כשהוא מסתובב, אני רואה דמעות בעיניו.
"מה קרה?" אני שואלת, ומופתעת לגלות שבאמת אכפת לי.
"כלום," הוא לוחש. הוא מכריח את החיוך העקום לחזור לפניו. "אני גווע. בואי נמצא משהו לאכול."

כעבור עשרים דקות, אני יושבת מולו בסטיקייה מזדמנת, כמו כל אחת אחרת שיש בכל שלושה מטרים בניו יורק. המלצר מגיע.
"סלט, בבקשה," אנחנו אומרים ביחד.
לאחר שהמלצר מסתלק, הוא שואל: "את צמחונית?"
"אני לא אוכלת בשר. הוא דוחה אותי." אמרתי. "מלבד בשר אדם."
הוא צוחק, אבל לא מבין שאני לא לגמרי מתבדחת.
"טוב, אני לפחות צמחוני."הוא אומר. "לגמרי. ואגב, את יכולה להוריד את המשקפיים, אין פה שמש."
"אני מעדיפה שלא," אני אומרת.
וזה באמת מה שאני מעדיפה, אבל אני לא מבינה למה.

העיניים הם החלונות לנשמה.
העיניים שלי קטלניות.
כמו מדוזה, במיתולוגיה היוונית, אני מסוגלת להרוג במבט אחד. אולי הוא לא הופך לאבן, אבל הוא מכריח את הקורבן לחלוק את התודעה שלו איתך.
אני אסביר.
מוח של בני אדם זה דבר שברירי יותר ממה שחושבים. לא קשה לפרוץ אליו, לשנות אותו. למוטט את כל המגננות שלו. להוסיף או לגרוע זיכרונות. להראות מציאות שונה.
אני יכולה לעשות את זה גם בלי להישיר מבט, אם אני לא רוצה להרוג.
אבל כשמישהו כן מסתכל בעיני, הוא רואה את הנשמה שלי. הוא מתמסר לחסדי. הוא משתתף בתודעה שלי. זה דבר שאיש לא עומד בו. החשיפה הורגת אותו.
כשאדם משתתף בתודעה שלי, אני מסוגלת לראות אותו. לראות אותו כמו שהוא באמת, בלי כל המסכות שאנשים תולים על עצמם. זאת תחושה נפלאה. התעלות פנימית. אבל זה תמיד פגום- אפילו במוות אנשים לא מוכנים לוותר על העמדות הפנים שלהם.
הקורבן המושלם ייתן לי את עצמו- את כולו, בלי להתכחש.

כעבור שבועיים אני יודעת שמשהו באמת לא בסדר איתי.
המחשבה שהוא ימות מוזרה כל כך. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי, חלק בנוף. המחשבה על מותו חונקת לי בגרון, בגוש מוזר וכואב.
אני מרימה את התיק שלי, ושופכת את תכולתו על הערמה הענקית של השיניים בפינת הסלון בבית שלי. "שלוש מאות ארבעים וחמש", אני ממלמלת.
את השיניים אני מתחילה למיין במהירות ולהכניס לקופסאות שונות. שלושה מתוך ארבעת החדרים בדירה שלי מלאים בקופסאות כאלו.
בכלל, הדירה שלי יכולה לזעזע כל אחד שהיה נכנס אליה במקרה. כתמי הדם של אמא שלי עדיין מרוחים על הרצפה. מסגרתי אותם כדי לעולם לא לשכוח. על הקירות הלבנים, הנקיים כל כך, מודבק רק מגנט אחד, וזה גם האיבזור היחידי בכל הדירה שאינו לצורך מחיה; קניתי אותו מאדם שהרגתי שבוע לאחר מכן. כתוב עליו בחרוזים את המוטו של חיי.

מבט אחד הספיק, לסגור המעגל
וזכרונות עטפוה, נשטפת היא בגל

ובכל פעם כשאני מסתכלת עליו אני מחייכת.

"נמר," הוא אומר.
"צ'יטה."
"חתול סיאמי."
"אה…"
"את צריכה לומר את הדבר הראשון שעולה לך לראש," הוא מאיץ בי.
אני יודעת," אני מתרגזת. "רק רגע."
"אין רק רגע!" החיוך המוכר שלו מתרחב, כי הוא יודע שהוא מעצבן אותי. "הדבר הראשון שעולה לך לראש, סאנסטיה. קדימה."
לשם שינוי, אני לא מוחה על השם הדפוק שהוא הדביק לי. "עכבר."
"חולדה."
"חפרפרת."
"מחילות."
"אה…"
"נו!"
"מנהרות."
"כורים. "
"מפולת."
"פצועים," הוא אומר בצער מסוים.
"מוות."
הוא מחוויר לחלוטין. "בואי נפסיק עם המשחק הזה, טוב?"
אבל אני הולכת ומתחממת. חיוך עולה על פני. "אבלים."
"סאנסטיה-"
"צריחות של אימא מתאבלת. דמעות. מצבות. אבנים."
"סאנסטיה, בבקשה."
הוא מוריק. דמעות עולות שוב בעיניו.
אני מפסיקה.

כשחודשיים עוברים, אני שוכבת במיטה שלי ומקללת.
ככל שהלילה מתקדם, אני כועסת על עצמי יותר.
הדמעות שלי מרטיבות את הכר.
ואז אני מצמידה את הסכין שלי קרוב לחזי, וההחלטה מתקבלת.
מחר זה יקרה.
לריין כדאי לצפות כמו שצריך. הלוואי שהוא מנצל את הזמן.
לא נשאר לו הרבה.

למחרת הוא מחכה לי במקום המפגש הקבוע שלנו, שעון על הקיר ליד החנות בה ראיתי אותו לראשונה.
"הי," הוא מחייך לעברי את החיוך הקבוע והמהמם שלו.
אולי עוד יום אחד….
אני מנערת את הראש. מטומטמת, אני עוד מספיקה לחשוב. "הי," אני לוחשת.
"את מרגישה טוב?" הוא נמצא בשנייה לצידי, ותומך בי. אפילו לא שמתי לב שאני לא יציבה.
"אני… בערך," אני מצליחה לפלוט. "אני רק חשבתי…. אם תרצה…. לבוא איתי. אל הבית שלי. עוד לא ראית אותו."
"אה," הוא אומר. "אה, בכיף."
אנחנו מתחילים ללכת. פתאום הוא מתחיל לשחק בעצבנות בקופסה קטנה שהוא מחזיק.
"הכנתי לך משהו." הוא אומר לבסוף.
אני המומה לרגע. אף אחד לא הכין לי מעולם שום דבר. "לי?"
הוא מחייך שוב. "כ-ן. תראי."
הוא פותח את הקופסה בתנועות עדינות, ומוציא שרשרת עדינה וכסופה. קמע זעיר מתנדנד עליה. כשאני מביטה מקרוב, אני מבינה שזו שמש ממוזערת ששוקעת בין עננים. קטנטן, אבל כל כך ברור ויפיפה.
"סאנסט," הוא אומר בשקט לאחר דקה או שתיים. "סאנסטיה."
"תודה," אני מתאמצת שהדמעות לא יפרצו. "תודה, ריין. אני… פשוט…. תודה."
"את בטוחה שאת מרגישה בסדר?" הוא נשמע מודאג מאוד, אבל אני לא יכולה לראות את
פניו. הדמעות שלי מטשטשות הכול.
"אני… כן. מתוק מצידך."
"אוקי." הוא מותח את האצבעות הארוכות שלו לפנים. אני מביטה בפס אדמדם שמוטבע על האצבע המורה שלו. סימן של טבעת.
הוא כל כך יפה, שזה כואב.
"ריין," אני ממלמלת. "אני כל כך מצטערת."
"על מה?"
אני לא עונה לו. אני מביטה מסביב.
תתרחקו, אני משדרת למוחות של כל האנשים מסביב. תתרחקו מפה עכשיו.
הרחוב מתרוקן כולו בפחות משלוש שניות. גם התנועה מפסיקה.
רק אני והוא.
ואנחנו נמצאים בדלת של הבית שלי.
"אני באמת מצטערת," אני חוזרת.
ואז אני מעקמת את זרועו מאחורי גבו כדי שלא יוכל להתנגד, ולוחצת בכוח על אחורי העורף שלו.
הוא נופל לרגלי, חסר הכרה.

אני גוררת אותו אל תוך הבית בקושי. הוא כבד יותר משחשבתי. הפנים שלו המומות. אני עומדת לרגע מול המראה היחידה, מביטה שוב בהשתקפות שלי ועונדת את השרשרת שהכין לי: קשה לי להיפרד. אני לובשת גופיה שחורה דקה ומכנסי ג'ינס שחורים; עוד לא הורדתי את המשקפיים. הציפורניים שלי, שצבעתי בשחור לפני כמה ימים, השלימו את המראה.
לא שמתי לב כמה המלתחה שלי השתנתה מהיום שפגשתי אותו. היא נעשתה אופנתית, וחושפנית מעט יותר; קשה לי להאמין שזאת אני.
לא שזה משנה עכשיו. שום דבר כבר לא משנה.
אני קושרת את מפרקי הידיים שלו ואת המרפקים בקשרים הדוקים, ומצמידה אותו לקיר בכוח, מלפפת את החבלים סביב ווים שהכנתי כבר אתמול בלילה. הוא תלוי ממפרקי הידיים שלו, שכבר מתחילים להאדים מהחיכוך; בקרוב יתחיל לזרום מהם דם.
הוא ונראה כל כך חסר אונים. כמו שאני הרגשתי.
אני הולכת לארון המטבח, ומוציאה את הסכין האהוב עלי: כסוף, חד, ומלוטש.
אני מתיישבת לידו ומחכה שיתעורר, מנסה למצות את הדמעות שלי בפרק זמן קצר מספיק.

כעבור חצי שעה הוא פוקח את עיניו.
העיניים שלו בצבע ירוק מהמם כל כך עד שאני מתקשה לנשום.
כנראה שגם הוא. הוא משתעל ונחנק, המום כולו.
"הי," אני אומרת.
הוא נאנק ומתנשף בכאב. הוא עוד לא לגמרי ממוקד; ייקחו לו עוד כמה שניות.
אני מנצלת את הזמן הזה. "אין לי בררה," אני לוחשת. "אני- אף אחד לא יכול להיות פחות או יותר ממה שהוא באמת, ריין. הלוואי שהייתי יכולה לשנות את זה. אני כל כך מצטערת."
הוא יורק דם. "מה-"
ופתאום העיניים שלו נפערות, האישונים מתרחבים.
"זאת את!" הוא צועק, והוא נראה פתאום מבועת לחלוטין.
אני מבולבלת. ציפיתי שהוא יתחנן או משהו כזה, שיזכיר לי את כל מה שעברנו ביחד. ציפיתי לבכי, למבטים מלאי שנאה. התגובות הרגילות.
זאת את? מה הוא מנסה להעביר בזה?
"אלוהים אדירים-" העיניים שלו כמעט זוהרות. "אלוהים אדירים- סאנסטיה, זאת היית את כל הזמן הזה! ואני לא ידעתי-"
"זאת הייתי אני?" אני חוזרת, מבולבלת. אני תוהה אם אל פגעתי לו גם בראש בטעות. "זאת הייתי אני שמה?"
"את! את היית הילדה שראיתי אז—" הוא נראה נרגש, מבוהל ומבולבל בו זמנית. "את לא זוכרת?"
"אני לא זוכרת שמה?" אני כבר מתחילה להתרגז. האופי החם שלי לא משחק לטובתו. "מה?"
"סאנסטיה, את כזאת מטומטמת! למה לא אמרת לי?!"
"אני לא מטומטמת! מה עובר עליך?"
"מה עובר עלייך! " הוא מניח את הרגליים הכבולות שלו על הרצפה, ועומד מולי בידיים מורמות, בגובה העיניים. אני רואה שהוא משתגע מכאבים; אבל הוא מחליט להתעלם מזה.
אני לא מצליחה להבין.
הוא מנסה למשוך זמן? זה עובד לו. האצבעות שלי מתלפפות סביב הקת של הסכין. אני תוהה אם להתחיל כבר עכשיו. אבל אני רוצה עוד שיחה אחת איתו.
"סאנסטיה, חכי. חכי!"
"אני מחכה."
הוא נושם נשימה עמוקה ומנסה לייצב את עצמו. כשהוא מדבר, הקול שלו רועד. אני לא מצליחה להחליט אם זה מהתרגשות או מפחד. הוא נראה כאילו לבחור את המילים זאת מלאכת קודש; הוא ממש רעד.
"סאנסטיה, את זוכרת את התקופה שלפני?"
"התקופה שלפני מה?" אני שואלת.
"התקופה שלפני ה…. ההרג. לילה אחד לפני."
איך הוא יודע על ההרג? הוא שמע על כל הרציחות שביצעתי?
"תחשבי," הוא מפציר. "לילה אחד לפני."
אני חושבת לרגע. "לילה לפני? היה כזה?"
הוא נראה אובד עצות. "סאנסטיה, את מוכנה לשחרר יד אחת שלי? רק לשניה."
"לא," אני מצהירה, ובקול שלי נשמעת הקשיחות הרגילה שבה אני נוהגת עם הקורבנות שלי. "אני לא עד כדי כך מטומטמת."
הוא נושף אוויר, והפנים שלו מתעוותות בכאב. דם מתחיל לזרום בפלגים קטנים במורד הזרועות שלו. הוא לא יציב, ואני יודעת שעוד מעט יפול. גם ככה הוא עומד על קצות האצבעות. הוא נאחז בחבלים כאילו הם היו גלגלי הצלה. "בסדר, אז תעשי את זה את."
הוא זוקף את ראשו לפנים. "יש לי עדשות בעיניים. אני רוצה שתוציאי אותם."
אני מבולבלת גם ככה, אבל עכשיו הוא לגמרי איבד אותי. "עדשות?"
"נו," הוא אומר.
אני מושיטה את היד בהיסוס. הוא לא נרתע.
אני תופסת את העדשה הירוקה בין שתי אצבעות, ומביטה עמוק אל תוך העיניים שלו.
ואז אני צורחת.
כי העיניים שלו צלולות, חסרות צבע אבל רב גוניות. ענקיות, מהממות.
אלו העיניים שלי.

לילה.
ילד קטן בקצה הסמטה חשוכה. העיניים שלו מכוסות במשקפיי שמש גדולות על מידתו. השיער שלו בהיר, ונמשים מנקדים לו את האף כמו סופת חול. טבעת כסף נוצצת על האמה שלו.
והוא בוכה. הוא מתייפח נואשות, מטלטל כתף של גופה לבנה. איש זקן. ביד של הילד יש סכין. היא מגואלת בדם. הוא שומט אותה על הקרקע. סכין כסופה, חדה ומלוטשת.
"לא," הוא מייבב. "לא. בבקשה-"
"מה קרה פה?" ילדה נוספת, בערך בגילו, רצה אליו. היא יפה בצורה מתוקה- השיער שלה שחור, מסופר בתספורת קארה, והעיניים שלה כחולות בהירות. הלחיים שלה סמוקות. היא אוחזת ביד אחת שקית הפתעה ובשנייה דובון. על השקית מתנוססת מדבקה; יום ההולדת של ריילי. "מה- ילד, למה את בוכה?"
"תהרגי אותי!" הוא מתקרב אליה ומטלטל אותה בכוח. "את מוכנה להרוג אותי, בבקשה-"
היא נראית מבועתת. "מה? למה שאני אהרוג אותך?"
הפנים של הילד נראות כמו מסיכה של ייסורים. "כי אני מבקש ממך- בבקשה, זאת הדרך היחידה שבה את יכולה להציל אותי-"
"להציל אותך ממה? ברור שאני לא הורגת אותך!" היא כועסת. "תירגע."
"אני לא יכול להירגע," הוא בוכה. "אני רוצח-"
"רוצח? מה זה רוצח?"
"אני הורג אנשים!"
"אוי, לא! כמה חבל!" היא קוראת. "ולמה אתה עושה את זה?"
"כי אני חייב," בקול שלו יש דחיפות. "כי אין לי ברירה! אני מנסה להילחם בזה, אבל-"
"אתה נלחם? במי?"
"בעצמי!"
"אה." היא ממלמלת. "ולמה שתעשה את זה?"
"כי אני רוצח!"
"רוצח. אתה אמרת לי מה זה. אממ…"
"אני הורג אנשים!"
"אה. טוב, אז תפסיק," היא אומרת.
"אני לא יכול!" הוא רועד כולו. "אני לא יכול! הם כולם מתים בגללי- אני מנסה, אבל זה כואב מדי-"
"מה כואב?"
"פעם בשלושה שבועות- אני מוכרח-"
"אתה מוכרח להרוג אנשים פעם בשלושה שבועות?"
"לפחות-" הוא מתנשם. "זאת קללה-"
"קללה."
"כן!" הוא צועק. הקול שלו מהדהד בין קירות האבן. "אין לי בררה… ואני לא יכול יותר… אני-"
"אל תהיה טיפשי," היא ממלמלת. "בוא נמצא דרך להוריד ממך את זה. איך זה קרה לך?"
"אח שלי… העביר לי את זה. הוא ניסה להרוג אותי."
"אוי לא!" היא אומרת. "אתה מתת?"
"ברור שלא מתתי," הוא נושף ברוגז. "אני נראה לך מת?"
"אבא אמר לי שרוחות יכולות להיות גם אנשים אמיתיים," היא אומרת.
"יכול להיות. אבל אני לא רוח."
"יופי," היא אומרת. "איך ניצלת?"
"הוא הסתכל בי… והעיניים שלו היו מפחידות כאלה. ואז אני כאילו נשאבתי לתוכן- וזה כאב נורא… אבל החזקתי מעמד. הוא אמר שלא הייתי אמור להצליח להחזיק מעמד. המודעות שלי הייתה חזקה מספיק, זה מה שהוא אמר. ואז הרגתי אותו."
"אתה הרגת אותו?"
"כן. טוב, לא ידעתי מה אני עושה!" הוא התגונן. "גם עכשיו אני לא יודע מה אני עושה. אבל מאז אני מוכרח להרוג- כל חודש- אם לא, הכל בוער-"
"בוער?"
"כמו באש," הוא אומר, והפנים שלו מלבינות. "זה כואב כמו עשר- מליון- חמשת אלפים כוויות."
"טוב, אני אעזור לך," היא אומרת. "בוא נלך לביית שלי. אבא שלי מתקן הכל. הוא יתקן גם אותך."
"הוא יהרוג אותי?" הוא שואל, ולמרות הנחישות שבקולו אפשר לשמוע גם פחד
"ברור שלא," הילדה נושפת אוויר. "הוא יציל אותך. הוא יוריד ממך את הקללה בלי להרוג אותך. זה יהיה אולי אפילו נעים. אני בטוחה שהוא ידע לעשות את זה. אתה מבין, הוא רופא; הוא מתקן אנשים כל הזמן. זה בטח יהיה קל, ואחרי זה יש סוכריה."
"באמת?"
"ברור!" היא קורנת. שניה אחר כך היא מרצינה. "מי זה?" היא מצביעה על האיש הדומם והמת. הפנים הזקנות והמקומטות כבר מתחילות להאפיר.
"אני הייתי מוכרח," הוא אמר. "והוא כבר היה צריך למות. הוא היה מאוד חולה, את מבינה, אז הרתי אותו. לא רציתי, אבל לא הייתה לי בררה. את מבינה. נכון שאת מבינה? את לא צריכה לפחד ממני."
"כן," היא אומרת. "אני מבינה. ואני לא מפחדת ממך. אני מאמינה לך. בוא נלך. "
הוא מחבק אותה, ונראה כאילו הוקל לו בהרבה. "תודה- תודה רבה!"
היא מחייכת אליו, והוא מחייך בהיסוס בחזרה. יש לו גומת חן רק בצד אחד של הפנים הילדותיות שלו.
"איך קוראים לך?" היא שואלת.
"אני… אני לא זוכר," הוא ממלמל.
"אתה לא זוכר איך קוראים לך?!" היא מופתעת. "טוב…. אני אקרא לך ריין."
"ריין?" הוא מחייך שוב, הפעם יותר בקלות. "למה ריין?"
"כי הגשם שוטף איתו הכל," היא אומרת בבגרות לא צפויה. "גם את המעשים הלא טובים."
"גם את המעשים הלא טובים," הוא חוזר אחריה. כמו מהופנט.
"בדיוק. "היא אומרת. "בוא נלך."
הם הולכים יד ביד במורד הסמטה.
"רק רגע," היא אומרת. "אבא אומר שזה לא בריא משקפי שמש בלילה."
"לא," צורח הילד. "חכי–!"
מאוחר מדי. הילדה מורידה את המשק]יים מעל אפו הקטן. הוא מנסה לעצום את עיניו, אבל לא מספיק.
הילדה צורחת.
לשניה העולם נמס סביבם- מאכל אותם בלהבות תופת.
ואז העיניים של הילד נפערות לגודל של מטבעות, ויורות שתי קרני אור אל עיניה של הילדה.
היא כבר לא נראית סובלת. היא נראית רגועה, שלמה מאוד. הילד, לעומתה, מתפתל על הקרקע; הגוף שלו נזרק באוויר, נחבט בריצפה; הוא מתגולל בדמו שלו. הצריחות שלו מפלחות את אוויר הלילה.
היא מישרה אליו מבט צלול בעיניים שלו.
היא עומדת מעליו, פורשת את האצבעות שלה בתנועה מהירה. הצרחות שלו מתגברות פי כמה; הוא מתייסר כולו. הידיים שלו נפרשות לצדדים, קצף יוצא מפיו, וזיעה נוצצת על פניו. "תפסיקי-!" עוד מצליח לצרוח. "בבקש-"
היא מחייכת חצי חיוך. "כל כך קל לגרום כאב," היא לוחשת לעצמה. היא מאגרפת את ידה בכוח, והילד צורח את התחינה המיוסרת שלו לאוזניים שלא שומעות . הוא מפרכס על הקרקע, לא מסוגל לנשום, עד שהוא דומם.
"זה היה קל," ממלמלת לעצמה הילדה.
היא פרשה את כף ידה למולה. על האצבע שלה נוצצת טבעת הכסף שלו.
היא עוזבת את המקום בריצה.
שש וחצי דקות עוברות עד שהילד פוקח עיניים, מתגלגל על הצד ומקיא את נשמתו.

אני חוזרת להיות אני, ונרתעת כמה צעדים לאחור.
אני מנסה לדבר, אבל הקול שלי צרוד. "ידעתי שהכרתי אותך. ידעתי, ידעתי, ידעתי-"
"את יכולה להילחם בזה," הוא אומר. "כמו שאני נלחמתי. "
"לא, אני לא," אני אומרת. "לא עד שאמצא את הקורבן המושלם."
"סליחה?"
"אני נהנית מזה," שמעתי את עצמי אומרת. "אני אוהבת את זה, ריין. ואני מחפשת את האדם שיחלוק איתי את התודעה שלו באופן מושלם. כשזה יקרה, אני אלחם. ואני גם אנצח; זאת לא אמורה להיות בעיה. אבל הקורבן שלי…."
הוא מתנדנד של עקיביו. אני שומעת עוד קול של קריעה, ומגלה שהוא מאבד הרבה יותר דם משחשבתי. הדקתי את החבל בדיוק על עורק ראשי.
לא נשאר לו עוד הרבה זמן לחיות. הוא גם יודע את זה.
"אהבתי אותך," הוא לוחש לי.
"אני אוהבת אותך," אני מבטיחה.
הוא נושם עמוק. "קחי אותי. אני אהיה הקורבן המושלם שלך."
"מה?"
"מה שאת כל כך רוצה זה בעצם קורבן שנעשה מרצון," הוא אמר. "אם תבטיחי שאת מוכנה להילחם בזה אחרי שתהרגי אותי, אני אמות למענך ברצון. וככה את תקבלי את המושלמות שאת מחפשת."
אני מהנהנת.
ידעתי שאת תהיי סאנסט, אני שומעת את הקול שלו במחשבה שלי. השקיעה שלי.
אני מכוונת את הסכין, קורעת את החולצה שלו וחורצת שני ברקים משוננים, מכל זרוע עד לאמצע החזה. הם מצטלבים בעיקול מושלם. הוא לא משמיע אף ציוץ. דם מתחיל להציף אותם ולזרום באיטיות על הגוף שלו. הוא הביט בי, העיניים שלו יפות מתמיד.
"איך את הולכת לעשות את זה?" הוא לוחש לבסוף.
"אני…" קשה לי לדבר. "עוד לא… החלטתי."
"את מוכנה למהר?" הקול שלו הולך ונחלש.
"לא." אני אומרת.
אני מניחה את הסכין ממש מעל לוח ליבו, ומביטה עמוק לתוך עיניו. אני מסירה את משקפי השמש.
אני לוקחת את נשימת החיים האחרונה שלך, המחשבה שלי רכה כלטיפה.
הוא בקושי נושם; השרירים שלו משתרגים ומתכווצים, והוא כולו מיוסר. אבל עיניו יבשות. הערצתי אותו על כך.
קדימה, המחשבה שלו כמעט ומתפוגגת. הוא כבר בקושי איתי. אני יכולה לחוש את הכאב שלו אפילו מפה. זה המוות הכי אכזרי שעוללתי למישהו אי פעם.
וזאת הפעם הראשונה שאני מנשקת אותו; העיניים שלי פקוחות, אבל אני לא רואה דבר. אפילו לא מרגישה בתנועה של היד שלי, שחורצת נתיב מדמם היישר אל ליבו. עוד נשימה רפה אחת.
אני שואפת אותו אל קירבי.
ואז…
זה לא דומה לשום דבר אחר שהרגשתי אי פעם.
אני לא יכולה להפסיק לצחוק.
אני עומדת מעל הגופה של אהובי, ואני לא מסוגלת להפסיק לצחוק.
אני צוחקת וצוחקת…. ולוקחת את הסכין אלי.
ואז אני רצה אל המראה, עדיין צוחקת, ומניפה את הסכין בכוח.
כשאני נועצת אותה בחזי, הכל כבר ממילא שחור.

…