נערה ושמה לילית'-פרק 1

היא הלכה על שלולית דם גדולה.
היא דרכה על גופתו של מר.ניגל ז"ל.
"היהיהיהי" היא צחקקה לה.
"אהההההה!" צרחה גברת ניגל.
"למה….את נערה כל כך נחמדה…למה?!"
היא התעלמה מהזעקות של גברת ניגל.
היא שלפה סכין,והחלה לדקור אותה.
"אהההההההה!" צרחה גברת ניגל כשכל דמה נשפך על הקירות והרצפה.
על הרצפה,דמה של גברת ניגל ז"ל התערבב עם דמו של מר.ניגל ז"ל.
"היהיהיהיהי" היא צחקקה.היא הלכה אל המקרר.החיוך המטורף עדיין על פניה.
היא לקחה בקבוק של מיץ ענבים,והחלה לשתות.
היא פקחה את עיניה חזק והן היו רחבות עד פחד.הכלב הקטן נבח עליה,והיא הביטה בו.
הוא ראה את מבטה,ילל,וברח משם.הכלב ברח מהבית מהבית,ויצא אל הסערה.
הוא הגיע לכביש,ומשאית דרסה אותו,כשכל דמו נשפך על הרחוב.
היא עמדה ביציאה,מחייכת חיוך מטורף,מכוסה בדמם של מר וגברת ניגל ז"ל.
אנשים החלו להתאסף סביב האירוע."דרסתי אותו?!" נבהל הנהג.
הוא בכה וביקש שמישהו יעניש אותו.הוא לא ידע,שהכלב רצה להידרס.
הוא לא ידע,שזה לא היה בשליטתו.היא צחקה צחוק מטורף.עינה הימנית שינתה מצבע תכלת בהיר לאדום כהה,כמו דם.
הגשם התחזק.היא התאמצה עוד ועוד,כדי שהגשם יתחזק.
מתוך הלילה הגיחה דמות בעלת כנפיים,שעפה מסביב לבית.

"תתעוררי!תתעוררי!תתעוררי!תתעוררי!" קרא השעון המעורר.
לילית' קמה,והתמתחה.אתמול היה לילה עמוס.היא ירדה למטה בפיג'מה הסגולה שלה,והסירה את הוילונות.
היא התעוררה ליום בהיר ויפה,שקרני האור האירו את השלוליות הגדולות של הסערה מאתמול.
בגדיה מכוסים הדם שכבו בסל במטבח.
היא הלכה להכין לעצמה כריך לארוחת הבוקר.
היא חתכה בעדינות ירקות לסלט,ובישלה חביתה.היא הביטה בקלטת ששכבה על השולחן.
קלטת עם סרט מפחיד על ערפדים ואנשי זאב.
הוא לא הפחיד אותה בכלל,אבל היא אהבה לראות את הדם נשפך.היא נהנתה לשמוע את הצרחות של האנשים בסרט,והתמכרה אל החלקים בהם אנשים מתים בסבל.
היא חייכה,והלכה לעבר הסלון.הפלאפון שלה שכב על הספה,והיא ראתה שפספסה הרבה שיחות מאתמול בלילה.הייתה גם הודעה מחברתה הטובה מיוקי."את בסדר?" היה כתוב.
לילית' לבשה חולצה לבנה רחבה,וחצאית אדומה משובצת.
היא תמיד התלוננה על כך שמדי בית הספר צריכים להיות יצירתיים יותר ומעניינים יותר,אבל כמובן שאף אחד לא יקשיב.היא הכניסה לתיקה קופסאת אוכל עם כדורי אורז,ויצאה מהבית.
הכלב של השכנים מיהר לכיוון ביתה,וקפץ עליה בליקוקים.
"תפסיק" צחקה לילית'.היא ליטפה את הכלב,וזרקה לו מעבר לגדר מקל.
הוא רץ אחריו,ואז רץ אליה בחזרה,אך היא כבר הלכה.
היא שיחקה עם שיערה הלבן כל הדרך,ועברה בשביל שבו עצי סאקורה עומדים להם בשורה גדולה.
היא הלכה בשביל,כשעלים ורודים שנשרו,נפלו סביבה.
בנים התפעלו מיופיה,וניסו לפלרטט איתה.כמובן,שכל מה שהיא רצתה זה להרוג אותם.
היא הגיעה לבית הספר,ובכניסה מיוקי רצה אליה.
"למה לא ענית לי אתמול?" שאלה."מצטערת.נירדמתי מוקדם מאוד" שיקרה לילית'.
היה לה קול עדין מאוד,שכולם רק רצו לשמוע אותה עוד ועוד.
"בכל מקרה,אני ממש לחוצה.ראית את התלמידים בכיתה שלנו?כולם פסיכיים מלבדנו!" היא אמרה.
כמובן,שאם הייתה מכירה את לילית' באמת,היא לא הייתה אומרת דבר שכזה.
"אנחנו כנראה הנערות הכי נורמאליות בעולם!" צחקקה לילית'.
"שמעת על המקרה של מר וגברת ניגל?" שאלה מיוקי בדאגה.
"כן.אני מרגישה נורא" שיקרה לילית' ונכנסה עם חברתה לכיתה.
"יש שמועות על רוצח שנמצא בעיר!את מאמינה לזה?" שאלה מיוקי בחשש.
"אני בטוחה שאין שום דבר לדאוג ממנו" חייכה לילית'.היא תמיד רק חיכתה להזדמנות להרוג את מיוקי.
נמאס לה,מאיך שמיוקי מתלוננת על הצרות שלה.היא יכולה לחיות חיים רגילים,היא לא צריכה להרוג על מנת לחיות.אבל לילית' חייבת להרוג.
הצלצול לשיעור הראשון נשמע.
למעלה,יצור בעל כנפיים שחורות עף מסביב למבנה.הוא הביט דרך החלון,והסתכל על לילית' כשהיא נשענת על החלון ומביטה החוצה.
"מחר אני ארצח את מיוקי" חשבה לעצמה לילית'."מחר אני חייבת לרצוח אותה".