נסיעות
הסתכלתי על הטלפון, עוד שעה עד שאנחנו מגיעים לתחנה.
נשמתי עמוק, חזרתי לתנוחה הקודמת שלי. נשען כנגד חלון האוטובוס.
היה כבר מאוחר, השעון הראה על 23:42. לא היה אפשר לראות כמעט כלום בחוץ חוץ מעמודי התאורה שהיו מפוזרים על הכביש, ספרתי אותם בקצב שהם עברו וחלפו כשהאוטובוס נסע בקצב מהיר. אחד, שתיים, שלוש. אחד, שתיים, שלוש. התחיל לכאוב לי הראש אז הפסקתי.
חזרתי לתנוחת ישיבה רגילה, השענתי את הרגליים שלי על המושב מולי ועצמתי את עיני.
הדבר היחידי ששנאתי בנסיעות הארוכות האלה זה שאי אפשר לעשן, למה לא המציאו פינות עישון באוטובוסים? אני סתם מפונק…
השינה חמקה ממני שוב, תמיד היה קשה לי להירדם בנסיעות. במיוחד כשאין לי אוזניות לשמוע משהו תוך כדי. ניסיתי להתרכז בעליות והירידות שהאוטובוס עשה, ניסיתי לנחש איפה אנחנו רק על פי הפניות והעצירות. כל פעם שפתחתי את עיני תמיד צדקתי, זו הפעם האלף שאני לוקח את הקו הזה אחרי הכל.
"חבל שלא עשית רישיון, אתה סתם סובל על הנסיעות" קולו של סבא שלי הדהד לי בראש, אולי אתקשר אליו עוד מעט. כנראה שאשכח שוב.
פתחתי את עיני שוב, הסתכלתי על חלל האוטובוס. לא היו כמעט נוסעים, הנהג נראה משועמם מתמיד. הוא בטח היה יותר עייף ממני.
הרגשתי משהו מוזר כשהנחתי את רגליי נגד המושב שוב, משהו שדחף אותם.
הסתכלתי קדימה ונבהלתי.
במרווח בין הכיסאות מולי, זוג עיניים פגשו את שלי.
הם היו פתוחות לרווחה, מופנות ישר אלי.
"סליחה" השבתי והורדתי את רגלי מהמושב לרצפת הרכב, חזרתי להסתכל על הלילה והאורות המרצדים. חשבתי לעצמי שזה היה מעט מוזר, המבט הזה.
כשחזרתי להסתכל קדימה, העיניים עדיין היו שם. הם לא זזו מילימטר.
בשלב זה הלב שלי צנח מעט, המבט הזה היה מקפיא. מאיים. בלעתי את הרוק וניסיתי להוציא משפט שלם מהפה. פתאום קול דיבר.
"לא, אני לא אפסיק להסתכל עליך"
קול מחוספס של אישה עלה מהמושב הקדמי, היא אמרה הכל בלי להניד עפעף.
אני קמתי מהר ככל שיכולתי בלי להסתכל לעברה ומיהרתי לקידמת האוטובוס, הנהג הבחין בי והזעיף פנים.
"ילד שב, אסור לעמוד" הוא סינן וירה את מבטו קדימה לעבר הכביש, פנינו שמאלה.
לא העזתי להסתכל לאחור, ניסיתי לחשוב על משהו לומר.
"יש מישהי שיושבת מולי, היא מתנהגת ממש מוזר." עניתי, כשהסתכלתי אחורה ראיתי אותה. הפעם פניה הציצו מהמושב, פנים זקנות, עם אותו מבט. אותו מבט. אותו מבט.
"מה אתה רוצה שאני יעשה? יגיד לה נונו? אתה מפריע לי" ענה הנהג, הרגשתי את הפאניקה מתחילה להשתלט.
"אני לא יודע, היא ממש מפחידה אותי. תסתכל רגע אחורה" ביקשתי, כשהסתובבתי שוב.
היא כבר עמדה, היא לבשה שמלה ישנה ולבנה. היא הייתה כל כך גבוהה.
המבט שלה חדר לתוך הנשמה שלי, הרגשתי שהיא ראתה הכל. הרגליים שלי התחילו להרגיש חלשות.
"להסתכל אחורה? שמע ילד אתה באמת הוזה, אני נוהג למען השם." סינן הנהג והמשיך בשלו.
היא לקחה צעד. ועוד אחד.
"נהג, היא קמה. אתה חייב לעזור לי" סיננתי, לא שמתי לב שהקול שלי רועד.
הנהג בלם את הרכב בצד בעוד שהיא לקחה עוד צעד.
הוא הסתובב וראה אותה גם.
הוא קילל ויצא מהכיסא שלו, עמדתי מאחוריו.
"הכל בסדר גברת?" הנהג שאל, לא ראיתי אותה אבל ידעתי שהיא עדיין מסתכלת עלי.
עבר רגע של שקט ולפתע הרגשתי את עצמי עף לאחור באנרגיה עצומה. החלון של השמשה התנפץ כשאני והנהג עפנו מחוץ לאוטובוס, נחתנו על הכביש והרגשתי את היד שלי נמחצת.
כשהרמתי את הראש הנהג שכב לידי, עם גופו לצד. ניסיתי לפנות אליו. הוא לא זז.
ואז הבנתי, איפה הראש שלו?
נסוגתי לאחור, תופס את היד שלי. כבר לא הרגשתי אותו. הרעידות אחזו בכל הגוף שלי, לא יכולתי להפסיק. ואז ראיתי אותה. היא עמדה מאחורי השמשה המנופצת. מסתכלת.
"די" צעקתי, הקול שלי מהדהד מבכי.
היא התיישבה על מושב הנהג, ואחזה בהגה.
ניסיתי לזוז הצידה אבל הגוף שלי בגד בי, המכה שברה לי את היד והרגליים שלי היו חלשות מדי.
האוטובוס החל לנסוע, האורות סינוורו אותי. הרגשתי לחץ עצום על הרגל שלי.
"ילד, ילד קום" הרגשתי משהו שאוחז בכתף שלי, כולי הזעתי.
קמתי וראיתי את הנהג לידי, עדיין ישבתי על המושב שלי באוטובוס.
"ילד אתה בסדר? פשוט התחלת לצעוק ולבכות" לא ידעתי מה לענות, מאחורי הנהג עוד כמה נוסעים מודאגים הביטו בי במבט עצוב.
"סליחה, זה קורה לי לפעמים" שיקרתי, הייתי כל כך מובך.
זה היה סיוט? אני לא זוכר מתי פעם אחרונה היה לי סיוט. הנהג חזר למושב שלו ונסע, הנוסעים שאלו לשלומי וחזרו גם הם לשבת. היינו בתחנה לפני התחנה שלי.
הרגעתי את עצמי מעט והסתכלתי קדימה, אף אחד לא ישב מולי.
כשירדתי בתחנה שלי הצטערתי שוב מול הנהג, הוא חייך והמשיך ליסוע.
האוויר היה קר, והירח האיר על המדרכה הסדוקה של התחנה.
התחלתי ללכת לכיוון הבית שלי, מת לספר לאחותי על מה שקרה הרגע. היא בטח תצחק עלי, חבר שלה יצחק עלי עוד יותר.
הדלקתי סיגריה, הכוכבים היו בוהקים מאוד, אפילו יותר מדי.
עצרתי, הבטתי שוב בכוכבים והשמיים. תחושת הכובד חזרה, משהו לא הרגיש לי נכון.
התחלתי ללכת מהר יותר לכיוון הבית שלי.
הכל היה מואר באופן לא סביר, הכוכבים רק התבהרו יותר.
התחלתי לרוץ וזרקתי את הסיגריה, חלפתי כמה רחובות וראיתי את הבית שלי מרחוק.
השמיים היו כמעט לבנים עכשיו, הכוכבים נעלמו, גם הירח.
ואז מעדתי, בגלל המהירות נפלתי עם הפנים קדימה.
כשבאתי לקום ראיתי את זה. אליפסה גדולה ושחורה נמתחה מעלי, השמיים הלבנים זזים ומתרחקים ואז קרבים שוב. הרגשתי שאני תקוע, שאני לא זז.
כמה זמן אני כבר שוכב כאן, אני לא זוכר.
השמיים הסתכלו עלי, ואני החזרתי להם את המבט.
הרגשתי שקוף, הרגשתי כמו צל של משהו עצום.
"אתה חופשי עכשיו"
חייכתי.
תגובות (0)