מרגו ~ פרק 2

"שקט הנה הן באות!" לחש ג'יימס וכולם הכינו את המצלמות שלהם. אמילי נתנה למרגו להיכנס לפניה, מרגו חשבה שזאת מחווה אך למעשה זו הייתה בדיחה אכזרית נוספת על חשבונה. כאשר היא פתחה את הדלת דלי של שתן נפל על ראשה. הריח המצחין, הצחקוקים והפלשים של המצלמות הקיפו וסגרו על מרגו. פניה של מרגו התאבנו כאשר הבינה מה עוללו לה. כולם פרצו בצחוק מתגלגל למראה הפנים ההמומות ומלאות הכאב של מרגו. כולם צחקו עליה ובראשם עמדה אמילי. החברה הכי טובה של מרגו.
האפלה החלה לטפטף כזפת בליבה, הטרוף החל להחריב את מרגו, את האיזון שבה. מחשבותיה התרוצצו הנה והנה. דם, רצח, נקמה. שלושת המילים האלו הלמו באוזניה היא עמדה שם כאילו גופה הצמיח שורשים וכפת אותה לרצפה. בשיניים נוקשות, מצחינה היא עמדה שם כאשר היא מאחלת להם מוות. צלצול נשמע והחזיר את מרגו למצבה הקודם. היא הייתה מבוהלת.
'מאיפה האפלה הזאת?' היא שאלה את עצמה שוב ושוב. לא עבר זמן קצר, עד שהבנות לקחו מספריים והקיפו אותה בצחקוקים מרושעים.
"איזו שמלה יפה מרגו." צחקה איזבל והחלה לחתוך את השמלה של מרגו בצחוק מטורף שאר הבנות הצטרפו אליה. "לא תפסיקו! אתן חותכות אותי! יש דם בכל מקום!" היא זעקה באימה ודמעות זלגו מעיניה. היא ניסתה לברוח אבל הן לא נתנו לא. "תפסיקו…" היא יבבה. אף אחד לא עצר, אף אחד לא הקשיב, ואף אחד לא חשב שיצור אפל ורצחני ששוכן במרגו מתחיל להתעורר.
מרגו עמדה רועדת בשאריות שמלתה כאשר דם זולג מחתכים ארוכים לאורך גופה. שערה סתור ועיניה אדומות מהבכי. כולם צוחקים, לועגים, מצלמים, משפילים אותה.
הרוע והטרוף החלו לזחול אל מוחה. מרגו הייתה על סף פיצוץ שהיה מעיר סופית את המפלצת צמאת הדם שבתוכה, אך המורה ויקטור לנדורגן עצר זאת.
לרגע ויקטור היסס והביט במתרחש באימה אך הוא התעשת מיד ונעמד לפני מרגו מגונן עליה.
חוצץ בינה לבין הטרוף. "מה אתם חושבים שאתם עושים?" הוא לחש. התלמידים נרתעו בפחד לאחור. על אף שהמורה לחש הלחישה הייתה צורמת יותר מכל צעקה בעולם.
תיעוב התפשט על פניו כאשר הביט בתלמידיו.
מרגו הרימה את ראשה וראתה את גבו של המורה חוצה בינה לבין עולם אפל ועקוב דם. כאשר ויקטור הפנה את פניו אל מרגו עולמו החשיך המבט על פנה של מרגו היה כה נורא ואפל שהמבט עצמו הספיק כדי לגרום למישהו להתחרט על היום שבו נולד. המבט שיקף רוע טהור. "בואי איתי מרגו." הוא אמר בקול מלא חמלה ופניה של מרגו התרככו וחזרו להבעה התמימה הרגילה שלהם. "כ-כן." הנהנה מרגו בשיניים נוקשות. ויקטור פשט את הג'קט שלו ועטף בו את מרגו. "ל-לא! הג'קט יהרס!" היא מלמלה בקול מלא אשמה ואימה.
"זה רק ג'קט, עכשיו בואי." הוא חייך ושלח מבט סלידה לעבר תלמידיו, "אתם עוד תשלמו על זה." אמר באותה לחישה רווית ארס וכעס.