מפלצות לא אמורות לבכות

גהינום הוא מצב שבו הרוע שבעולם מתגבר על האמונה שלנו שאנחנו מסוגלים להתגבר עליו. שדים הם בעצם לא יותר מאנשים ומצבים שגורמים לנו סבל. הם בסך הכל אלגוריה אפלה שבעזרתה אנחנו עושים מהסיוטים שלנו יותר ממה שהם, או הופכים את המכשולים שלנו למפלצות נוראיות כדי שנוכל להפחית את תחושת הכישלון כל עוד אנו לא מצליחים להתגבר או להאדיר את תחושת הניצחון ברגע שצליח להתגבר. זהו המצב בדרך כלל, אבל במקרים מאוד נדירים מתרחש דבר כה לא הגיוני, כה לא סביר וכל כך נורא – נורא יותר ממה שאנחנו מאמינים שהאנושות מסוגלת לעשות או לגרום שהוא גורם לתהייה; אולי בעצם גהינום הוא באמת המקום הזוועתי שעליו מגיעים כל החוטאים והרעשים כמו שמתואר בספרי הדת שלנו, ואולי בעצם שטנים הם באמת אותם מלאכים נפולים שעונשם היה להתעלל בכל אלו שסרו מדרכו של האל. אחד המקרים הנדירים האלו שבו אנו נאלצים לתהות האם באמת יש שטנים והאם באמת יש גהינום, ובכלל עד כמה הקשר בינם לבינינו הדוק הוא המקרה של מריסה אליס חורבאט.

מריסה הייתה תלמידת בית ספר ברשטון-מוירה בת 17 ממוירה, ניו יורק שבארצות הברית. מריסה הייתה ילדה בגובה בינוני עם מבנה גוף מפותח, שיער חום וגולש שהגיע עד מותניה ועיניים כחולות בהירות די גדולות שבדרך כלל התבוננו בעולם מסביבה בביישנות. מריסה שאת רוב שנותיה חייה יחסית בבדידות בגלל שהוריה היו נורא עסוקים ומופיעים בבית רק אחרי שהייתה נרדמת ואחיה הגדול שגדול ממנה באחד עשרה שנים – לא גר איתה, פיתחה חרדה חברתית יחסית קשה לילדה בגילה ונהגה להתרחק מאנשים אחרים או לפחות לא לתקשר איתם. בנוסף לבדידות ולחרדה שלה, בגלל המחסור בתקשורת עם הוריה היא נהגה ללבוש את אותם התלבושות כל הזמן ולכן התפתחה לה תדמית של ילדה ענייה חסרת כל, למרות שכל התלמידים שאיתם למדה ידעו שזה לא באמת המצב.

יום אחד בין השיעורים כשהסתובבה מריסה, אבודה במחשבותיה, במסדרונות בית הספר היא נתקעה במארק ת'ורמאן, בתלמיד הכי מקובל בבית הספר, כוכב הפוטבול שלו. אותו בחור חתיך בגובה מטר שמונים עם שער שחור עומד ועיניים ירוקות נוצצות שכל הבנות היו מאוהבות בו, כל הבנות כולל מריסה שמאוהבת בו מאז כיתה ז'. מריסה הפילה את הספרים שהיו בידיה התכופפה והחלה להרים אותם מבלי לשים לב במי היא נתקעה עד שהוא אמר, "אני מצטער… אמ…" מריסה מיד זיהתה את הקול הנעים של מארק והחלה לגמגם "ז… ז… זאת… אשמתי… אנ… אנ… מצטע..רת.." מארק חייך התכופף והחל לעזור לה, היא נבהלה ממנו ונפלה אחורה. מארק חייך עליה והושיט את ידו עליה. "היי, הכל בסדר… אמ… את מריסה חורבאט נכון?" מריסה היססה בהתחלה אבל במהרה התגברה על הפחד ואחזה בידו של מארק שהרים אותה על רגלייה וגמגמה עליו שוב, "כ… כ…כן…." באותו הרגע החברה של מארק, שרה לונגלי, תקפה את מריסה באכזריות, "היי חזירה שכמוך תשמרי את הידיים שלך לעצמך… שמתי לב ששמת עין על החבר שלי!" מריסה לקחה שתי צעדים אחורה והורידה את ראשה, שרה המשיכה לצעוק עליה, "עוד פעם אחת אני תופסת אותך לידו ואני אתלוש לך את העיניים!" מארק התערב באותו הרגע ופנה לשרה, "מותק, תעזבי אותה, היא לא עשתה כלום" מריסה עד אז כבר ברחה מהשניים עם דמעות בעינייה. אחרי כמה שניות של ריצה היא נכנסה לתוך השירותים, נעלה את התא עליו נכנסה והחלה למרר בשקט. שרה אמרה למארק, "תגיד מה אתה עיוור? אתה לא שם לב איך היא בוהה בך כל הזמן, בוחנת אותך?!" ומארק שם יד על הלחי שלה ואמר, "אני יודע, אבל היא עוף מוזר שבקושי מצליח לדבר מבלי לגמגם, מה היא תעשה כבר?!" שרה אחזה בידו וענתה לו, "זה שהיא כזאת ביישנית והזויה עכשו לא אומר שהיא לא יכולה להשתנות א…" מארק השתיק אותה בנשיקה ואמרה לה, "אל תדאגי, אני לא מתכוון להחליף אותך באף אחת, ובטח לא בחורבאט לסת-רועדת הזאת!"

ימים עברו, ומריסה לא הצליחה להפסיק לעקוב אחרי דמותו של מארק, לא משנה כמה ניסתה, היא לא הצליחה להפסיק להבונן בו בשיעורים ובהפסקות כשעברו זה ליד זה. לא היה לה האומץ לגשת עליו, אבל היא המשיכה להעריץ אותו מרחוק. שרה שמה לב זה שמריסה לא התייחסה לאזהרתה ואמרה למארק, "תקשיב, הכלבה הזאת פשוט לא מפסיקה לבהות בך, זה משגע אותי… תקרא לבנים, יש לי תוכנית לטפל בה" מארק צחקק וענה לה, "טוב… תעשי מה שבא לך"

שבועיים עברו מאז המפגש בין מארק למריסה והחיים של שניהם המשיכו כרגיל, מריסה הייתה ילדת הצל שתמיד הייתה, מתבוננת במושא הערצתה מבלי היכולת לגשת עליו, והוא המשיך להיות אותו הילל בן שחר זוהר בחייה, שלא מכיר בהערצתה כלפיו. בתחילת היום של יום חמישי תפס מארק את מריסה בדרך לשיעור מתמטיקה וקרא לה, "היי חורבאט" מריסה שלא הייתה רגילה שמישהו פונה עליה נעצרה במקומה וסובבה את ראשה באיטיות וראתה את מארק מתקרב עליה, היא החלה להתרגש וליבה החל לפעום תוך תהייה, "מה הוא כבר יכול לרצות ממני?" "את יודעת…" מארק פצח בדיבור, "אני מצטער על מה שקרה אז עם שרה, ברחת ולא היה לי כל כך זמן להתנצל על ההתנהגות הילדותית שלה" מריסה עמדה שם והנהנה בראשה קלות. מארק המשיך, "לעמן האמת, די נמאס לי מאיך שהיא מתנהגת ואני מתכנן לזרוק אותה, ואת נראת לי חמודה מאוד. בנוסף לכך ציפור קטנה לחשה לי שאת מחבבת אותי, אז מה דעתך שניפגש בבית לואונווד אחרי השיעורים?" בית לואונווד הייתה בקתה ישנה נטושה ממש ביציאה ממוירה, ועל כן שמה. פניה של מריסה האדימו, אם כי לא ברור אם ממבוכה או מהתרגשות והיא גמגמה לעברו של מארק, "כ…כ… כ..ן ב..טח!" תוך נסיון לזייף מעט ביטחון עצמי, מארק חייך עליה ואמר בטון אוהב "אז נתראה", הוא קרץ לעברה, התסובב והמשיך בדרכו. מריסה עמדה להתפוצץ מרוב אושר, הבחור שהיא מאוהבת בו כל כך הרבה זמן הזמין דווקא אותה ולא אף אחת אחרת לפגישה, היא רצתה פשוט לקפוץ במקום אבל ידעה שזה יביך אותה עוד יותר ולכן היא פשוט החזיקה את עצמה במקום והמשיכה לשיעור שלה עם הצלצול של הפעמון. שרה באותו הזמן עמדה בפינה ותצפתה על כל המתרחש, אחרי שמארק ומריסה עזבו את טווח ראייתה נמרח על פניה חיוך רחב במיוחד.

הזמן לא יכל לעבור מהר יותר בשביל מריסה, ועד מהרה השעון שלה הראה 2:55, היא חשבה לעצמה "עוד חמש דקות והחלומות שלי מתגשמים" חמש הדקות האחרונות של השיעור האחרון של מריסה הרגישו לה כמו נצח אבל ברגע שהצלצול הגואל נשמע היא הפסיקה לחשוב על כל דבר שהוא לא מארק. היא תספה את הספרים והמחברות שלה, דחפה אותם לתוך התיק שלה ורצה אל מחוץ לכיתה, היא המשיכה לרוץ בקלילות ברחבי הבית ספר ואל מחוצה לו. אנשים התסכלו עליה, אבל לא היה לה אכפת – כל מה שעניין אותה היה הרגע הזה שבו היא תתקל שוב במארק. מה שהיא לא ידעה הוא עצם העובדה שהיא הפתיעה את כל הסובבים אותה עם החיוך שהיה מרוח לה מאוזן לאוזן, שכן האנשים שמכירים אותה לא היו רגילים לראות אותה מחויכת.

מריסה המשיכה לרוץ עד שראתה את לואונווד באופק ואז עצרה את עצמה, התסדרה מעט והתחילה לפסוע באיטיות לעבר הבית הישן בתהייה שמדובר במתיחה כואבת שנועדה לבייש אותה או סתם לצחוק עליה, אבל האמונה שלה שמדובר במשהו אמיתי הניעה אותה להמשיך ללכת עד שבמרחק של כעשרים מטרים מהבית היא ראתה את מארק עומד עם סלסלה בידו והוא קרא לה, "מריסה, בואי פנימה, נאכל משהו" ומריסה עקבה אחרי הקול המחמם של מארק שנעלם יחד איתו לתוך הבית הישן. ברגע שמריסה נכנסה לתוך בית לואונווד שתי ידיים נוקשות תפסו בצדדיה וגררו אותה, עוד לפני שהספיקה לצייץ, מצאה את עצמה מוצמדת לספה ישנה ומתפרקת שהייתה בתוך הבית. מריסה גמגמה, "מ… מה…." ולפני שהספיקה לסיים היידים שאחזו בה משכו אותה עוד אחורה ובכך הפכו אותה למצב שבו רגליה פונות מעלה, באותו הרגע היא ראתה את בראד שואו, אחד משחקי הפוטבול המוצלחים של בית הספר, הוא חייך חיוך זדוני ולחש באוזנה של מריסה, "עכשו יהיה לנו כיף ביחד" עיניה של מריסה התרחבו באימה והחלו לדמוע, הראש שלה רץ למקומות הכי נוראים שאפשר לחשוב עליהם, היא ניסתה להיאבק אבל היא הייתה פשוט חלשה מדי. לפתע זוג ידיים תפס בחצאית שלבשה ופשטו אותה ממנה, הידיים היו של תומאס קנלי, אחד מהחברים בנבחרת ההיאבקות של בית הספר. מריסה שהבינה מה הולכים לעשות לה ניסתה להתנגד עוד יותר חזק אבל זה לא עזר, להיפך, היא רק איבדה עוד ועוד כוחות. היא התחננה בקול בכי, "ב..ב…ב..בקשה… ל….א.. ואז תומאס הכה בפניה מכה כל כך חזקה שמריסה החלה לדמם מפיה. באותו הרגע היא הבינה שהיא נתונה לחסדייהם של תומאס ובראד. הם אנסו אותה באכזריות תוך מילוי כל פקודה של שרה ומארק שעמדו בפינה וצחקו על סבלה של הילדה התמימה שנלקחים ממנה נעוריה. בין פקודה לפקודה שרה חיכתה את תחנוניה הנואשים של מריסה בלגלוג. כשסיימו את זממם הבנים שרה התקרבה אל הילדה התשושה, מחוסת הזיעה, הדם והזרע תפסה בגרונה ונבחה עליה, "אם שוב תתקרבי אל החבר שלי, או שתספרי למישהו על מה שקרה כאן, אני אהרוג אותך במו ידי, ברור כלבה?!" מריסה הנהנה קלות בראשה מחוסר הכוח ושרה עזבה את גרונה, ירקה עליה וקראה, "טוב חברים, הגיע הזמן לעזוב את הזונה הזאת" הם כולם צחקו ועזבו את מריסה לבד, היא החלה לבכות, לבכות ולצעוק כמו שמעולם לא בכתה… אחרי כמה זמן של בכי התרוממה מריסה, נגבה את עצמה, התלבשה והחלה להתנדנד אל עבר ביתה.

כשהגיעה מריסה לביתה, לחוסר תדהמתה הוא היה ריק, היא גררה את עצמה למקלחת ולאט לאט, כל גופה כאב, ויותר נורא מכך, כל המהות שלה כאבה. היא נכנסה למקלחת, הפעילה את המים, התיישבה על הרצפה והחלה לבכות שוב, לא בגלל הבושה, לא בגלל הכאב. הפעם היא הרגישה נבגדת, היא הרגישה כאילו היא יוליוס שברוטוס תקע בגבו סכין. לאחר בכי שקט של רבע שעה היא יצאה מהמקלחת התלבשה בפיג'מה והחליטה לדבר להתקשר לאחיה, במחשבה, שאולי רק אולי, הוא יוכל לנחם אותה.

מריסה תפסה את השפורפרת, חייגה את המספר הניחה את הטלפון ליד אוזנה, צפצוף ראשון, צפצוף שני, צפצוף שלישי ואז קול מוכר ענה בצד השני, "כן… הלו… מי זה?" מריסה ענתה בהיסוס, "היי ברייס, זאת מריסה", אחיה של מריסה עונה לה בקור, "כן? מה את רוצה?!" באותו הרגע היא הבינה שהוא שיכור. אחיה נהייה אלכוהוליסט אחרי שהחברה שלו, שהיה בזוגיות איתה חמש שנים זרקה אותו. מריסה גמגמה לתוך השפורפרת, "א… א… אמ… אנ…" ברייס קטע אותה וצעק, "דברי כבר לעזאזל! אין לי את כל הזמן שבעולם בשבילך" דמעות שוב החלו לרדת במורד לחייה של מריסה והיא ענתה לו בקול רועד, "שתי בנים מהבית ספר שלי פגעו בי…" ברייס התחיל לצחוק ואמר ללא רחמים, "אז זיינת שתי ציפורים במכה אחת ועכשו את מחרטת! ואו ממך לא ציפיתי להיות שרמוטה כזאת…" הוא שמע את הבכי של מריסה מתגבר וצעק עליה, "אם לא תעזבי אותי בשקט עכשו, אני אספר לאבא בדיוק מה את עושה בזמנך הפנוי!" מריסה גמגמה בבכי אל עבר השפורפרת שלה, "כ… כ…. כ… כ….ן אח…י" והניחה את השפורפרת על הטלפון ואז שוב פרצה בבכי. תוך כדי בכי בלתי פוסק מריסה עלתה לחדרה, נשכבה על מיטתה ובכתה עד שנרדמה.

השבועיים הבאים עברו כרגיל בתיכון ברשטון-מוירה, מריסה הייתה מגיעה לבית הספר כל יום, לומדת וחוזרת לבית הספר מבלי להחליף מבט עם אף אחד ובסופו של יום הייתה חוזרת לביתה הריק כדי לעשות שיעורים, להעסיק את עצמה איכשהו ואז ללכת לישון. ביום הארבע עשרה מאז המקרה שלה, במקום לחזור הביתה ישירות מבית הספר מריסה שקעה במחשבותיה כמו שלא שקעה בהם הרבה זמן ומצאה את עצמה עומדת שוב ליד המקום הארור שבו כל כך פגעו בה; בית לואונווד. מריסה לא ידעה מה הוביל אותה לשם, או איך היא בכלל הצליחה להגיע לשם מבלי לשים לב, למרות שיש כבישים וגדרות בדרך. תוך התבוננות ריקנית בבקתה הישנה הרגישה מריסה צמרמורת שעוברת דרכה, כאילו היא עוברת לא רק דרך גופה, לא רק דרך עמוד השדרה שלה אלא דרך הליבה שלה… זאת הייתה צמרמורת כזאת שמריסה לא חוותה מעולם, והיא הייתה רגילה לחוות צמרמורת – היא הרי פחדה מהצל של עצמה.

קול נעים נשמע מאחורי מריסה, "אני מצליח למצוא מעט יופי בפנורמה המקולקלת הזו", אמר זר שעמד מאוחרי מריסה. הילדה קפאה במקומה ולבה החל לפעום במהירות מפחד. הזר המשיך ואמר, "מריסה חורבאט, אינני טועה?" מריסה החלה להריץ תרחישי זוועה בראשה ובלעה מעט רוק כדי לנסות לצאת מהקפאון שבו היה שרוי גופה, לפתע הרגישה יד על כתפה והזר, שהיה ממש קרוב עליה אמר, "היי, אל תפחדי, אני כאן בשבילך" אחרי ששמעה זאת החלה מריסה להרגיש טוב יותר מבלי להבין למה, היא הפסיקה לפחד ותרחישי הזוועה עזבו את מוחה היא הסתובבה אל הזר וגילתה שעומד לידה גבר נאה. הזר היה בנוי טוב; לא רזה אך גם לא שרירי מדי, הוא היה די גבוה, מטר תשעים ושתיים לערך היה לו שיער שטני כהה קוצני שעמד קדימה ועיניים ירוקות. הוא היה לבוש בחולצה שחורה מכופתרת עם שרבולים מקופלים וג'ינס כחול כהה רחב. מול מריסה עמד גבר חלומיתיה, היא לא ידעה איך להגיב, היא לא הבינה מאיפה הוא הגיע בכלל ולמה היא לא שמעה אותו מגיע אבל הוא נתן לה תחושת ביטחון והיא החליטה להאמין לו. מריסה פלטה לעברו של הזר, "איך ידעת מה שמי?" הוא חייך, הוריד את ידו מכתפה, התיישר ואמר, "אני יודע הרבה דברים, כולל מה שעבר עליך כאן לפני שבועיים" באותו הרגע מריסה הרגישה כאילו בעטו בבטנה, זאת הייתה הרגשה נוראית, כאילו היא נאלצת לעבור את הסיוט הזה שוב. הזר המשיך ואמר, "אני יודע איך את מרגישה, תאמיני לי, זה לא כיף כשאתה מנסה לעזור למישהו שאתה אוהב אבל נענש על כך כי זה לא מתאים למישהו!" מריסה נרגעה וגמגמה לעבר הזר, "ת…ת…גיד איך… קוראים… ל… ל… ל..ך?" הזר העביר את ידו על סנטרו המגולח ואמר לה, "את שמי אינני יכול לתת לך, כי שמות הם דבר מאוד מסוכן, אבל מה דעתך לתת לי שם בעצמך?" מריסה הביטה עליו במבט מבולבל והציע, "לוציאן!" הזר חייך שוב אל מריסה ופצח, "אז לוציאן הוא שמי! אך אם יורשה לי לדעת, מדוע הגברת קראה לי כך?" מריסה הסמיקה הורידה את ראשה במבוכה ומלמלה בצורה שכמעט היא אפשר היה לשמוע, "כי הייתי דלוקה פעם על הדמות לוציאן מהסרט אנדרוורלד" לוציאן החל לצחוק ואמר, "לפחות לא מארק", מריסה הרימה את ראשה והחלה לצחוק איתו.

לוציאן הפסיק לצחוק בפתאומיות ואמר, "טוב עכשו שהכרנו, אסביר לך למה אני כאן", מריסה הביטה בו בהתנעניינות וחייכה חיוך תמים. לוצאין המשיך, "אני כאן כדי לעזור לך, לגרום לאותם בהמות לשלם על מה שהם עשו. אני יודע שזה מה שאת רוצה, מריסה, כל מה שאני צריך הוא שתיתני לי את ההסכמה שלך" מריסה נשמה עמוק ושאלה בביישנות, "לשלם איך?" לוציאן הוציא את ידיו מכיסיו וענה לה בכנות קרה, "בצורה הכי הולמת שיש כמובן" עינייה של מריסה התרחבו מרוב השנאה שהצטברה בתוכה והיא פלטה לעברו של לוציאן, "רק אם תרשה לי לראות" לוציאן לחץ על עצבאות יד ימין שלו עם ידו השמאלית ואמר תוך שהוא מושיט לעברה של מריסה את ידו, "רק אם תהי זהירה…" מריסה לחצה את ידו ואמרה בהתלהבות, "יש לך עסקה!" לוציאן חייך לעבר הילדה ואמר, "מצויין, עכשו, הרשי לי ללוות אותך לביתך, גברתי" מריסה חייכה וענתה לו "נלך אדוני"

לוציאן ליווה את מריסה עד לביתה ובפתחו הם נפרדו, למרות שחזרה לבית ריק כהרגלה היא כבר לא הרגישה עצובה ובבודדתה. באותו הרגע מריסה הרגישה כאילו יש לה סוף סוף חבר, מישהו שאי יכולה לפנות עליו בעת צרה.

עברו להם יומיים ומריסה לא שמעה מילה מלוציאן, אך זה לא הפריע לה, מסיבה מסוימת שאפילו היא לא הבינה היא נשארה מאושרת, אולי בגלל האמונה שהוא עוד יחזור ויקיים את מה שהבטיח. בין השיעור החמישי לשישי, בהפסקה מריסה הייתה מחוץ לבניין הכיתות וישבה על ספסל ליד הגדר ולפתע היא הרגישה צמרמורת, צמרמורת שחודרת דרך בשרה, אל עמוד השדרה שלה ויישר לתוך הליבה שלה, היא התסכלה ימינה ואז שמאלה, וראתה את לוציאן עומד ליד גדר בית הספר, הוא קרא לה, היא התקרבה על הגדר בשקט והוא אמר, "אחרי הלימודים, תבואי ונתחיל בעסקים שלנו!" מריסה חייכה ולא יכלה לחכות שהיום יגמר כדי שתוכל להבין מה בדיוק הולך לעשות לוציאן למפלצות שכה פגעו בה. הלימודים נגמרו ומריסה רצה אל מחוץ לבית הספר למקום בו ראתה את לוציאן, הוא חיכה לה באותה הנקודה וכשהגיעה עליו מריסה אמר לה, "טוב, הגיע הזמן שנעשה את שלנו…" שניות מאוחר יותר היו השניים בצוק האוהבים, מקום שמגיעים עליו זוגות לזמן איכות בצפון מדינת ניו יורק. הם היו כמה מטרים ממכונית בודדת שבה היה בראד יחד עם בחורה חצי עירומה, מריסה החלה לרתוח עד כדי רעד. לוציאן אמר לה לחכות לו שם ולהינות מהמופע.

לוציאן התקדם אל עבר המכונית בה התמזמזו שתי הצעירים, הוא דחף את ידו דך החלון של דלת הנהג ותפס בשערו של בראד, ומשך, הוא משך כל כך חזק שיחד עם גופו של בראד גם דלת הנהג יצאה ממקומה. בראד והבחורה החלו לצרוך באימה מהמתרחש. בראד ניסה להשתחרר מהאחיזה של לוציאן אבל היא הייתה חזקה מדי בשבילו והוא החל להתפטל תוך צעקות, "מה אתה רוצה ממני? מי אתה?" שחרר אותי!" בזמן שבראד נגרר על ידי לוציאן הוא הבין שמריסה מתבוננת מהצד והחל לצעוק לעברה שתעזור לו ושהוא מתנצל על מה שעשה אבל היא פשוט התחילה לצחוק וללגלג לתחנוניו. לוציאן עצר בקצה הצוק הרים את בראד על רגליו ואמר לו, "תפסיק לרעוד, אתה עוד עלול ליפול" ושחרר את בראד. הבחור שעד השלב הזה כבר הרטיב את מכנסיו החל להודות ללוציאן שהפנה עליו את גבו, על כך שלא הפיל אותו מהצוק אבל איך שסיים את המשפט שלו, לוציאן הסתובב והכה בו עם אגרוף כל כך חזק שבראד פשוט עף מהצוק. לוצאין פנה אל מריסה שהתובבנה בחיוך על המתרחש וקרץ לעברה כשראה שהיא מצחקקת החליט לפנות חזרה אל עבר המכונית בו ישבה הבחורה המבוהלת שהייתה עם בראד, הוא הכניס את ראשו מבעד החלון הפתוח והבחורה החלה להתחנן, "בבקשה אל תפגע בי, אני לא יודעת מה הוא עשה, רק באתי לעשות כאן סקס, אני לא קשורה לזה בכלל" ודמעות החלו לזלוג מעינייה. לוציאן התקרב עליה מעט ולחש באוזנה, "אבל ראית יותר מדי" ואז נגס בצווארה וקרע בין שיניו חתיכה מהצוואר של הבחורה. עיניי התרחבו מהכאב אבל עד מהרה דם החל למלות את פיה ולהתיז ממנה לכל עבר – תוך כמה שניות היא הייתה חסרת חיים ולוציאן חזר אל מריסה. הוא התכופף, והרים אותה לידיו. מריסה חייכה עליו חיוך רחב ואמרה לו, "תודה! תודה! תודה! תודה!" לוציאן חייך עליה חזרה ואמר לה, "זה עוד לא הזמן להודות לי, נסיכה, עכשו בואי ניקח אותך הביתה" ותוך כמה שניות הם היו בפתח ביתה. מריסה ירדה מידיו של לוציאן ושאלה אותו, "איך אתה עושה את זה?" לוציאן הביט בילדה עם חיוך חם וענה לה, "אני מכיר כמה טריקים…" מריסה חייכה עליו פעם נוספת ודילגה לתוך ביתה.

למרות שביתה היה ריק ככל הימים, היא לא הרגישה לבד, להיפך, היא הרגישה אהובה… היא הרגישה מצוין. עוד ימים עברו להם ואנשים החלו לשים לב לשינוי במצב הרוח של מריסה, דבר שלא היה אופייני לה בכלל. למעשה היא החלה לדבר עם אנשים. היא הייתה מאושרת והכל תודות לאיש אחד, שהיה זר עד לא מזמן, ועכשו הוא יותר אח למריסה מאחיה הביולוגי.

עברו שבועיים מהמקרה בצוק האוהבים ולוציאן חיכה למריסה בפתח ביתה, היה זה יום שבת, הוא אמר לה שתומאס ומארק נמצאים עכשו יחד, במקום מבודד ומריסה אמרה לו שכדאי להם למהר אם כך. בן רגע מריסה מצאה את עצמה עומדת בכניסה למעין זולה של השניים. הם ישבו על ספות ישנות ועישנו גראס. המראה של המקום העלה במריסה זכרונות לא נעימים ולוציאן התקדם על עבר השניים, הם שמו לב אליו,תומאס התרומם מהספה וצעק "היי מי אתה, איך נכנסת לכאן?" ולוציאן פשוט העיף אותו הצידה כמה מטרים במכה אחת. מארק התרומם גם הוא באותו הרגע לוציאן הפנה את מבטו עליו ושאל, "אז אתה הוא זה שאחראי למה שקרה לילדה המקסימה הזאת?!" לפני שמארק הספיק להגיב, לוציאן כבר החל להכות בגופו כל כך חזק שכל מכה גרמה לפצע פתוח, אחרי כמה מכות מארק נפל על הרצפה כאשר פניו מדממות והוא יורק דם. לוציאן תפס אותו בלסתו והרים אותו למעלה, מארק תפס את ידו של לוציאן בשתי ידיו והחל למלמל משהו. ללוציאן נמאס והוא משך את לסתו התחתונה של מארק שמאלה כל כך חזק שהיא נתלשה מהמקום ונשארה תלויה על עור הלחי שמאלית של מארק. הבחור עמד, בקושי…מדמם, כשלסת שלו מתנדנדת מצד אחד של פניו והלשון שלו רוקדת בתוך החלל החדש שנוצר מפיו. מארק ניסה להשמיע צליל כלשהו אבל לוציאן פשוט דחף את ידו דרך הנער ואמר, "אתה אף פעם לא שותק?!" תומאס התאושש מהמכה שקיבל באותו הזמן וראה את החבר הכי טוב שלו, שבור, נופל על הרצפה – המראה גרם לו להתחיל לבכות. מריסה ששמעה את הבכי פנתה עליו ובמבט קפוא אמרה, "מפלצות לא אמורות לבכות" תומאס הרים את ידו עליה והחל לנסות להגיע עליה תוך כדי נסיונות להתנצל אבל זה היה מאוחר מדי, לוציאן תפס את ראשו של תומאס בין שתי ידיו ושבר את המפרקת שלו. לאחר ששיחרר את גופתו של תומאס ראה לוציאן שמריסה בוכה, הוא שם את ידו על פניה ושאל, "הכל בסדר?" מריסה חייכה עליו ותוך כדי ניגוב הדמעות שלה, עתנה לו, "כן… רק קצת זכרונות כואבים שלא ישאר מהם דבר בקרוב" לוציאן חייך אל הילדה ולקח אותה הביתה. מריסה הרגישה שאחרי שיפתרו משרה, כבר לא תהיה לה הזדמנות לראות עוד את החבר היחיד שלה, הרי הוא שם רק בשביל זה – רק כדי לעזור לה להעניש את אלו שפגעו בה, אבל בכל זאת היא לא התעצבה מכך, אלא להיפך, היא שמחה שהצליחה למצוא חבר, אפילו אם זה לזמן קצר כל כך.

שלושה ימים לאחר מותם של מארק ותומאס נערכה הלוויתם, היא הייתה משותפת. היה זה יום גשום. כל הנוכחים היו לבושים שחור והביאו איתם מטריות שחורות, שתי הנערים היו בתוך ארונות עץ גדולים ומקושטים, ואחרי תפילות ופרידות הארונות הוכנסו לאדמה וכוסו. בתום הלוויה, שוטרים עצרו את שרה – הם ידעו שהיא הייתה קשורה לשתי הנערים והחלו לשאול אותה שאלות; "את שרה לונגלי, נכון?" שאל אחד השוטרים. שרה ענתה בחיוב, והשוטר המשיך, "אני מצטער שאנחנו נאלצים לעשות את זה עכשו, אבל אנחנו מאמינים שיש קשר בין מותם של השניים לבין מותו של בראדפורד שואו, הייתם חברים קרובים נכון?" שרה ענתה, "כן, היינו חברים,ויצאתי עם מארק חצי שנה" השוטר המשיך ושאל, "תגידי שרה, האם יש לך איזה מישהו שאתם לא מסתדרים איתו, או מישהו שלא אוהב אותכם עד מאוד?" שרה הופתעה לשמוע את השאלה הזאת ונזכרה במריסה, היא היססה מעט ובסופו של דבר ענתה בשלילה. השוטרים הודו לה על שיתוף הפעולה והמשיכו לתשאל נוכחים אחרים. באותו הזמן שרה שקלה ברצינות את הרעיון שאולי מריסה אחראית למותם של חבריה… אבל אז היא נזכרה במראה הגופות של מארק ותומאס, "הרי אין סיכוי שילדה כמו מריסה תוכל לשבור מפרקת ככה שלא לדבר על לעשות חור בחזהו של נער" חשבה לעצמה. באותו הערב שרה חזרה מאוחר הביתה, היא החליטה שזה יהיה רעיון טוב להישתכר כדי להירגע ולשכוח לרגע את האובדן שלה, היא התנדנה אל עבר דלת הבית שלה, שהיה אמור להיות ריק – ההורים שלה בבית של מארק, אבל כשנגעה בידית גלתה שהדלת הייתה פתוחה היא נכנסה בשקט לתוך הבית שהיה חשוך. המצב המוזר פיכח את שרה והיא שאלה בזהירות, "יש כאן מישהו?" אבל אף אחד לא הגיב. היא שאלה שוב קצת יותר בקול, "אמא, אבא אתם כאן?!" באותו הרגע היא שמעה את אחד מהפסקים מופעל ואור מהתקרה סינוור אותה, בצד השני של חדר עמדה מריסה. שרה התרגזה והתפרצה עליה, "מה לעזאזל את עושה כאן, חתיכה כלבה?" ומריסה פשוט עמדה שם. שרה התקדמה עליה ואז נעצרה במקומה בחצי הדרך, היא פלטה, "רגע, רגע, רגע, רגע…. זאת את אחרא…" ולפתע סכין שיסעה את גרונה, לוציאן עמד לצידו של הגוף הקורס של שרה, בזמן שהיא נופלת על הרצפה ונחנקת מהדם של עצמה, מריסה נאחנת בהקלה, וקוראת, "זהו זה!"

בעוד שמתחת לגופה של שרה מצתברת שלולית גדולה של דם, מריסה החליטה להסתובב קצת בביתה של הילדה ולראות מה יש ברשותה. היא התסתכלה במטבח אבל לא התרשמה, משם החליטה ללכת לחדרי השינה, במסדרון שמוביל לחדר השינה של שרה היא עברה על יד מראה שבא היא ראתה משהו אדום על חולצתה, בהתחלה היא התעלמה והמשיכה כמה צעדים קדימה אבל אז היא החליטה לחזור ולבדוק את זה, היא הסתכלה על עצמה במראה – וגילתה שהיא מכוסה בדם… הדם של שרה שלא היה אמור להגיע עליה בכלל כיסה את כל חולצתה, חלק מהחצאית שלה הידיים שלה היו מכוסות בנוזל האדום, עד כדי כך שלא ראו מילימטר של עור נקי על כפות ידיה של מריסה. היא צעקה ללוציאן, אבל הוא לא ענה… היא צעקה לו שוב, אבל שוב אין תגובה, בשלב זה מריסה התחילה להילחץ והחליטה לחפש אחריו, היא חזרה חזרה למטבח ומשם לסלון וכל הדרך היא קראה בשם "לוציאן", אבל לא משנה כמה היא חיפשה וצעקה, לא הייתה תגובה ולא היה לוציאן. מריסה נעצרה על יד קיר ליד גופתה של שרה, שמה את ידה על פניה והחלה לרדת לכיוון הרציפה. מריסה סוף סוף הבינה שהיא נמצאת לבד בבית הזה, רק היא והגופה… ושלא היה שום לוציאן שיגן עליה או יוציא אותה משם… מריסה נכנסה לתנוחת עובר, והתחילה להריץ תרחישי זוועה בדמיון שלה, אבל לא היה בהם הגיון… היא לא יכלה לעשות חור בחזהו של בן אדם עם היד… היא לא יכלה לשבור מפרקת או לתלוש לסת מהמקום, אי פשוט לא יכלה לעשות דברים כאלו! אורות כחולים ואדומים החלו להבהב מחוץ לביתה של משפחת לונגלי, ומריסה התחילה לבכות בגלל ההבנה שהיא לבד שם… שאין שום לוציאן… והיא אמרה לעצמה, "מפלצות לא אמורות לבכות, מריסה"

הילדה שמעה אזעקה וקולות של אנשים צועקים מחוץ לבניין ואז היא הרגישה צמרמורת כה מוכרת לה; צמרמורת שעוברת את כל בשרה, חודרת אל תוך עצמותיה – דרך עמוד השדרה שלה ויישר לתוך הליבה שלה.