מפלצות הלילה הגשום | פרק 63
עצרתי את עצמי בכוח. חבל שבחוץ הפסיק הגשם, מה שהיה מסתיר בוודאות את קול השיעול שלי.
התאמצתי לשמוע קולות כלשהם מהקומות התחתונות. כלום. דבר לא נשמע.
כחכחתי בגרוני. היה כל-כך מחניק. סיוט.
סתמתי את האף והמשכתי ללכת. לא ידעתי למה, אבל אילן-היוחסין, אלא אם כן זה משהו אחר – סיקרן אותי. רציתי לדעת מי הם הקרובים הלא-מוכרים שלי.
פניתי אל עבר השולחן המכוסה בניילון השחור.
ניסיתי לתפוס בניילון אפוף האבק, שהיה חמקמק באופן מפתיע. לבסוף הצלחתי לתפוס באזורים טובים לאחיזה.
הרמתי בדומייה את הניילון, משכתי אותו בזהירות והנחתי על הרצפה.
פלטתי אנחת הקלה וחזרתי אל השולחן בתקווה לפענח מי היו קרוביי.
אבל זה לא היה אילן-יוחסין.
בהתחלה ראיתי תמונות שנשענו על גבי חתיכות-עץ יציבות.
תמונות פשוטות של הורים וילדים.
הורים. ילדים.
הדודים הֶנוּם! בן-דוד שלי בן השמונה מָייק! יחד עם הוריו! ואחותו התינוקת טָלִיה בת השנה!
מזמן לא ראינו אותם! לא דיברנו איתם! לאן הם נעלמו, באמת?
הבטתי אל תחתית התמונה. היו רשומים שם ארבעה סימני 'v'. כנראה בגלל מספר האנשים באותה המשפחה.
הדודים הנום חייכו, הם צולמו בחצר האחורית של… דודיי!
התינוקת נחה בידיה של האימא גֶ'סִיקָה, ומייק אחז בידו של אביו, רוֹבּ.
הרמתי את התמונה והבטתי בה מבט אחרון, ואז הנחתי אותה בחזרה.
מצאתי חלק מהקרובים שלי. אבל היו עוד כמה חסרים, לפחות מאלו שאני מכיר. ביניהם הדודים ארְטֶסְט האהובים ועוד כמה.
כל התמונות צולמו בגינה האחורית של דודיי. מעניין מתי?
תגובות (0)