מפלצות הלילה הגשום | פרק 47
"טוב, אם תסלח לי כעת." היא אמרה, וקמה מהכיסא שעליו ישבה. היא הרימה את המגש עם ספלי התה, "צר לי שלא שתית את התה, אולם אתה חופשי ללכת כעת. תמסור דרישת שלום להורייך."
קמתי, מוכה תדהמה, מהשרפרף ופניתי לצאת מבית משפחת קורלנד, שוכח מכך שהמפתח לדלת נמצא בכיס הסינר שלה. דבריה מילאו את כל מוחי ויישותי, כמו התופים הענקיים שעליהם ניגנו האינדיאנים לבושי המסכות, שכעת תלו על קירות ביתה.
"ו…" אמרה לפתע גברת קורלנד כאשר גבה מופנה אליי, פניה אל המטבח, "כשתרגיש שבלעת היטב את הגילויים הללו, תפנה אליי שוב. אגלה לך עוד כמה פרטים. שיהיו לך צהריים טובים! קרייג."
"כן, תודה. אממ… גברת קורלנד?" שאלתי בהיסוס. "הדלת נעולה…"
"כן, כמובן." היא אמרה בקול נלהב. שמעתי את המגש מונח ברכות על שולן העץ, וכעבור רגע רשרש המפתח בידה.
היא פתחה את הדלת. בירכתי אותה שוב לשלום ויצאתי החוצה.
וכמו השפעת קסם שהתפוגגה לה, שב הספק בדבריה של גברת קורלנד לכרסם בראשי.
היא שיקרה, הדודים שלי לא איימו לרצוח אותה. ובפעם הבאה, סיכמתי ביני ובין עצמי, אזהר שלא לעבור דרך ביתם של משפחת קורלנד.
אבל גושי הבוץ? לגביהם היא לפחות דיברה אמת.
אבל מה לגבי היצורים שגדלים מתחת לחצר? יש לי תחושה כבדה שהיא מדברת על חסרי הבית שגרים במרתף דודיי.
ילדים עם הוריהם גדלים במרתף הבית? או שזה משהו אחר לגמרי? מדוע גברת קורלנד פחדה להיכנס לפרטים בנוגע אליהם? האם יש משהו מפחיד ביצורים שגדלים במרתף?
ו… – פחדתי להרהר בכך – אם גברת קורלנד אכן דיברה אמת בנוגע לאיומי דודיי, אם כך אסור לי לשאול אותם בנוגע לגושי הבוץ, כי גם הם עלולים לנקוט בצעד מאיים כלשהו.
אני צריך מישהו שיעזור לי, מישהו נוסף, מישהו שאוכל לסמוך עליו, שלא כמו הגברת קורלנד.
כי אני צריך תשובות, ויש יותר מדי שאלות.
תגובות (0)