מפלצות הלילה הגשום | פרק 30
זה עלול להעיר את הוריי ואת הדודים!
הדפיקות נמשכו. אלו היו דפיקות זועמות, נרגזות. מישהו מנסה לפרוץ אל הבית? תהיתי באימה. אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים! אני חייב ללכת לבדוק מה זה!
אני לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ האלוהי הזה, אבל מיד קפצתי מהמיטה וצעדתי במהירות לעבר דלת חדר האירוח הקטנה שלי. אחזתי בידית ופתחתי אותה באטיות. חדר האירוח של הוריי היה הבא בתור. הבטתי באבא שלי ששכב על הגב ללא כיסוי שמיכה.
חם לו? חשבתי, לא הגיוני.
אבל זה לא היה כל-כך אכפת לי, כי הדפיקות המשיכו. הן היו חזקות ורועשות. פחדתי שזה רוצח, שאם הוא ייראה אותי הוא מיד יהרוג אותי.
אבל בכל זאת המשכתי ללכת. הייתי כבר במדרגות המובילות אל הסלון כשלפתע –
בום!
עוד רעם!
זה מתחיל להימאס, דווקא ברגעים הכי מותחים זה חייב להופיע? כדי שאני אשקשק עוד יותר חזק?
ובאמת ששקשקתי מפחד. זה היה מפחיד מאוד. הכל השתלב בגאוניות מזרת אימה – גם אור הירח המלא חדר מבעד לחלון הגדול שבסלון, והקרין אור אפור על הספות ועל שולחן העץ. הדפיקות הבלתי-פוסקות, הדפיקות הכעוסות.
לבסוף התאוששתי מהרעם.
המשכתי לרדת במדרגות.
אחר כך עברתי על יד האח הדולק בחולשה, הוא פצפץ באש.
עקפתי את דלת הכניסה. ואז נעצרתי. עצרתי על-מנת לחשוב –
רק רגע, קרייג. למה שפורץ, שרוצה לעשות את פריצתו בשקט – ירעיש בדפיקות איומות שכאלה? מתי שמעת על פורצים שמסגירים את עצמם לבעלי הבית שאליו הם פורצים?
"לא, לא שמעתי…" אמרתי לעצמי.
ובכל זאת? מה מקורו של הרעש?
תגובות (0)