מפלצות הלילה הגשום | פרק 15

לקראת סיום הסיבוב הקצר בכפר הייתי מוצף במחשבות. מחשבות עצובות וכעוסות. כעסתי על הדוד צ'רלס, על האדישות שלו! הוא מתנהג ממש בשמחה למרות כל מה שעובר על המשפחה שלנו. בחיים לא הרגשתי כל-כך הרבה כעס אליו. בדרך כלל אהבתי אותו, יודעים? הוא היה דוד נחמד, ממש שמח ומבדח. כל נסיעה אליהם, בקיצים, הייתה חוויה גדולה.
אבל הוא השתנה. השתנה בצורה נוראית!
וגם הדודה רבקה השתנתה! היא נהייתה קפדנית יותר. עוד לא ראיתי אותה צוחקת אפילו פעם אחת! הפעם האחרונה שהיא נראתה שמחה הייתה כאשר היא פגשה אותנו בשביל הגישה והושיטה לנו את המתנה…
רגע! המתנה! שכחתי ממנה לגמרי!
הייתי ממש מול הבית באותה שנייה. קפצתי על מקומי ורצתי בשביל הגישה לעבר בית דודיי, עליתי על מרפסת הכניסה ושעטתי פנימה.
כולם היו בבית. אבי ישב וקרא בעיון את עיתון הבוקר – הוא אפילו לא הרים את ראשו להסתכל עליי. מן הסתם הוא היה שקוע במחשבות מרירות בעקבות אבדן הרכב. אימא שלי שדיברה עם הדודה רבקה במטבח בקולי קולות אפילו לא שמעה אותי. היחיד שהבחין בי זה היה הדוד צ'רלס. הוא ישב על ספה גדולה ואדומה מול האח הלוהט, רגליו מונפות על שרפרף כלפי האח.
"מה שלומך נערי?" שאל הדוד צ'רלס בחביבות. הוא הביט בי בחיוך עליז, ואילץ אותי לחייך אליו בחזרה מתוך נימוס, על אף המחשבות המדוכדכות שכיסו גם אותי. לאחר מכן הדוד חזר כביכול לנמנם אל מול האח. ואני עליתי על גרם המדרגות למעלה אל חדר האירוח. המתנה חיכתה לי שם. אבל זאת לא הייתה המתנה שציפיתי אליה.
על המיטה של הוריי נח גוש בוץ ענק! פשוט עצום! לגוש הבוץ הדומם היו עיניים, אדומות וזוהרות. הן הביטו בי בכעס, בזעם. במבט שאינו מרפה. ואז, לפתע, הגוש קפץ ממקומו והתנפל עליי. הוא קפץ לי על החזה והפיל אותי, ואז הוא הוציא לשון טרייה ורטובה, וחשף שיניים מחודדות. לפני שהספקתי לעשות משהו הוא נגס בראשי.