מפלצות הלילה הגשום | פרק 11

"הזהרתי אותך," פלטה דודתי רבקה, הסתובבתי בהבעת פנים כנועה. הדודה רבקה לבשה מעיל גדול וכחול, והיא נראתה זועפת מאד. מאוד.
"מה… אני… לא…" גמגמתי.
"הזהרתי אותך קרייג," המשיכה דודה רבקה, "אבל אתה לא שמעת לדבריי."
"את שיקרת!" צעקתי, מגביר את קולי מתוך תקווה שזה יציל אותי. "את אמרת שזה מסוכן לצאת לפה! אמרת שהבוץ מסוכן! אבל הנה – אני חי!"
"טוב. כנראה שהפעם היה לך מזל ילדון," היא התגרתה בי, "עכשיו חזור הביתה! מהר!"
הגנבתי מבט אחרון במקום שבו היה גוש הבוץ, ומיד התחלתי בהליכה מהירה ועצבנית הביתה. שמעתי את הדודה רבקה ממלמלת משהו, הסתובבתי לאחור, וקלטתי אותה מביטה על האדמה ומדברת לעצמה. כאילו שהיא מתפללת.
דודה מוזרה יש לי… חשבתי בכעס.
דשדשתי בחזרה לעבר הבית, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה, נכנסתי בריצה, ולכן כמובן החלקתי על שלולית הגשם שנחה שם. חבטתי את ראשי ברצפה, והתפתלתי מכאבים כמו משוגע, "אחחחחחח…!"
זה כאב!
אבל אימתה של הדודה רבקה גרמה לי להשתלט על עצמי ולהימלט מהר מהמקום. נצמדתי לחצי דקה אל האח הישן שהיה צמוד לקיר במרכז הסלון. הוא חימם אותי מעט, ואני הייתי כולי רטוב מהגשם. כמעט התמכרתי לחום הנעים שהשתרר מהאח אבל קול פתיחת דלת הזכוכית לחצר העירה אותי ועליתי למעלה לחדר האירוח. ההורים שלי כבר התעוררו.
"הנה אתה!" זעם אבי ברגע שנכנסתי אל החדר, "איפה לעזאזל היית?! ולמה כולך רטוב?!"
אימא שלי שכבה על המיטה, אבל היא הייתה ערה. היא הביטה בי והוסיפה עוד חומר מעצבן למחשבה –
"אתה בדרך כלל מתעורר בימי חופש אחרינו, מה פתאום קמת לפנינו?" שאלה אמי.
"אין לי מושג, פשוט קמתי! ועכשיו אני רטוב כי יצאתי לחצר! בדקתי משהו! זה הכל!" השבתי בעצבנות, ואז התיישבתי על הכיסא הקרוב אליי.