מילי הילדה הרוצחת בת ה-5

הסיפור הוא על ילדה בת חמש ששמה מילי.
יש לה שיער שחור ועיניים שחורות, היא בגן חובה.
אף אחד לא יודע אף פעם על מה היא חושבת.
"ילדה טובה," אומרת לה אמא.
"את ילדה נהדרת," אומר לה אבא.
האם הם מכירים אותה באמת?

למילי יש אח גדול בן שש עשרה ששמו רוג´ר. הוא שונא אותה שנאת מוות.
רק הוא יודע שהיא ילדה עם נשמה רעה, שגורמת בחשאי לכול האסונות ואפילו גרמה
והייתה מעורבת במקווה מוות של קבלן שרצח את בנו.
היא גרמה לכך, כושר שכנוע- יש לה. רוע טהור- יש לה.
מובן שהיא תמיד מתנהגת יפה, משחקת אותה ילדה טובה כול הזמן.
את אחיה הגדול היא מוציאה רע כול הזמן.
באחד הימים בשובה מן הגן, היא העיפה את התיק של ברבי על המיטה שלה.
"רוג´ר!!" צרחה בקול. "מה את רוצה, ילדה מטומטמת?" פנה אליה בכעס.
"תכין לי כבר ארוחת צהריים, אני רעבה!!!" צרחה מילי
"שיהיה. ותפסיקי לצרוח." ענה לה. "אוי, סתום ת´פה," השיבה לו.
חבל שהוא אח שלי, חשבה בליבה והדליקה טלוויזיה. (הם עשירים, יש להם הכול
בבית, בריכות, מחשבים בכול פינה בבית, מלא דברים מדליקים ועוד)
"רוג´ר!! תביא לי את האוכל לכאן!" המשיכה לצעוק לו מחדרה.
באותו הרגע אימא שלהם נכנסה הביתה. "מילי, מתוקה!" קראה.
מילי ירדה למטה במהרה. "מה קורה, אימוש?"
"הבאתי לך מתנה!" קראה האם.
רוג´ר כמעט נחנק מפרוסת הלחם שאכל. "זה המתנה השביעית שקנית לה
השבוע!!"
"אבל היא ילדה כול כך מתוקה, את הבת הכי טובה בעולם, מילי."
מילי חייכה חיוך מזויף. "אני אוהבת אותך, אימוש."
מובן לכם שהיא לא התכוונה באמת לכך?
"הבאתי לך בובה." אמרה אמה. היא הוציאה בובה יפהפיה שדומה בדיוק למילי.
"תודה אמאאא!!!" קראה מילי בחיוך. אבל היא שנאה את הבובה ואת אמא שלה.
היא עלתה לחדרה וזרקה את הבובה לפח. גועל נפש… אמרה לעצמה.
היא נכנסה למיטתה בערב ונרדמה ישר.
בחלומה היה העולם שחור, היא טיילה. "מישו כאן?" שאלה בקול.
"אני," אמרה דנה, ילדה מהגן שלה.
דנה תמיד הייתה טובה יותר ממילי. חכמה יותר, נחמדה יותר, טובה יותר..
מילי קינאה בו ושנאה אותה אפילו יותר מששנאה את משפחתה.
"זאת את." אמרה בחלומה לדנה.
"נחשי מה הביאו לי? המון בובות הרבה יותר שוות ממה שיש לך.."
"לא מעניין אותי. אני שונאת בובות."
"אבל לכול הילדות בגן יש בובות, למה שתהיי נבדלת."
"תעזבי אותי."
"את מקנאה בי." החליטה דנה.
"אמרתי לך לעזוב אותי!!!" צרחה מילי.
דנה רצה אליה והפילה אותה לתהום. "את תתחרטי על מה שעשית!!"
מילי נפלה ונפלה ונפלה.. היא הרגישה לחות ברגל ונבהלה.
"אההה!!!!" צרחה והתעוררה באותו הרגע.
"הכול בסדר, חמודה?" נכנסה אמה לחדר.
"חלמתי משהו נוראי, אימוש." ענתה מילי בעיניים עצובות.
"הכול בסדר, ילדה שלי. זה היה רק חלום."
אבל מילי ידעה שזה היה חיזיון, היא הרגישה את זה בליבה.
עכשיו היא נחושה לנקום בדנה, ששונאת אותה ותמיד רצתה להיות במקומה.
למחרת בגן היא חיכתה לדנה בחצר עם כמה חברות שלה, שרצו להצטרף אחרי
ששמעו על מה מילי חלמה בלילה. כשדנה עברה הן שפכו עליה חול.
"מה אתן עושות?" נבהלה דנה. היא ניסתה לברוח אבל מילי התקרבה אליה, ילד
אחד עשה לה רגלית והיא נפלה. מילי שרטה את עיניה וילדה אחרת בעטה בה.
כולם התנפלו עליה וקרעו לה את הבגדים, ילד אחד ניסה לשרוף אותה עם
מצית שהוא מצא, הוא הצליח, ודנה צרחה מרוב כאב.
מילי התנפלה עליה וקרעה את שערותיה אחת אחת, כול היתר המשיכו להרביץ
לה עד שדנה עצמה את עיניה והפסיקה לנשום.
פשוט הפסיקה לנשום.
הגננת בדיוק הייתה בשירותים, ולא היה לה מושג מה קורה בחצר.
בינתיים מילי (שלא ידעה שדנה מתה) לקחה גפרור ושרפה את הטבור של
דנה, היא פרפרה וגופה כבר היה מלא פציעות, כוויות, חתכים ושערותיה
התלושות התפזרו על החול.
מילי רכנה מעל הגופה. "וזה, חמודה. על שהתעסקת איתי."
היא בעטה חול לעיניה וחזרה לגן, אבל לפני שחזרה, איימה על הילדים: "אם
מישהו מגלה שזו אני, כולכם תגמרו כמו שדנה גמרה."
רוג´ר נקש על דלת חדרה של מילי. "עוף מכאן!!" צרחה.
הוא פתח את הדלת. "ראיתי שרצחת אותה. אל תחשבי שאף אחד לא יגלה."
מילי הביטה בו בעיניים מפוחדות. "אתה יכול להלשין עלי." אמרה פתאום.
"אבל כך בחשבון שאתאבד."