מחנה אפל

אצל הרבה אנשים ובהרבה סיפורים, קורה משהו ממש מפחיד במקום לא מוכר ורגע לפני שאתה חושב שאתה מת, אתה מקבל מכה ממש חזקה בראש ומאבד את ההכרה. ההרגשה של החוסר אונים מתפשטת בך, בשניה הזו בה אתה מבין שהיכולת לעצור את מה שמתקרב כבר איננה. אבל בדיוק כשהדבר הנורא ביותר מגיע, המוות, בפעם הבאה שפותחים את העיניים נמצאים במיטת בית חולים. ברוב הפעמים יהיה לידך מישהו שחושש לשלומך. יהיה לו מבט דואג – והוא ישתדל לספר לך את כל הפרטים שהחסרת כמו מעשיית ילדים, כשלא היית בהכרה מלאה. אתה תרגיש בתגובה מופתע, וכל מה שיהיה לך נותר לעשות זה לדמיין ולדעת שאם היית נשאר עוד כמה שניות ער הזיכרון האחרון שלך לא היה של אבדון נואש בו אתה הולך למות יחד אולי עם מישהו שאתה מכיר. ואתה מבין שככה רק משום מה זה נותר להצטייר בראש שלך, כי היית ער עד השלב בו האור הנורא ביותר נשפך על הסיטואציה.
וזה בכל זאת לא מה שקרה לי.
אני קמה בתוך יער אפל, עם מכה חזקה בראש. אני יודעת את זה רק בגלל שהראש מרגיש כבד יותר, יותר מכל מה שאי פעם הרמתי. יש בי תחושה חדה ועמוקה של פחד. אני עושה כמה צעדים, לא בטוחה לאן עדיין, מקווה לקבל איזשהו רמז של אדם ואור, אבל אני לא רואה שום דבר ואני מבינה שאף אחד לא בא להציל אותי.
הדבר האחרון שאני זוכרת מהיער, זה אני וצ׳סטר מתגנבים לפה, עושים את ה'דבר האסור' שהוא להיכנס ליער ללא מלווה מאוחר מאוחר בלילה, כשהיינו מלאים בהתרגשות והנאה. התרגשות והנאה שדומים למיליון הכוכבים שהיו פרושים למעלה, משהו אפל ולא מוכר שתמיד רצית לדרוך על פניו. למה הוא היכה בפנים שלי?
אני נראית רע. אני יודעת כי כשאני מרימה את היד למעלה, אל האזור שאני לא מרגישה, יש לי על היד המון גושים של חומר דביק וחמים שנראה שחור באור הזה של הירח. זה נראה כאילו הוא היכה בי עם נבוט, או שולחן לפחות, כאילו זה פלא שאני עומדת עכשיו.
יד אוחזת בידי מאחורה ואני שומעת את השם 'אלדין'. אני מזהה את הקול הזה, קול מתרפק של ילד מחונך ומפונק שמסרב לתקשר עם הסובבים אותו ולהראות צד אמיתי; צד רך ומתחשב שפעם ידעתי שקיים בו. האפקט הראשוני שתמיד היה לי לקול הזה, עמוק בתוכי, היה לגנוח בהנאה. לפחות מאז שחופשת הקיץ החלה, והצטרפתי למחנה הזה. אבל עכשיו, הסתובבתי והלכתי אחורה, בוכה ומיבבת יודעת שכשהוא כאן מאחורי בחיים לא אצליח להיעלם ממנו. הייתי צריכה ללכת מהמקום האחרון בו בוודאי יחפש, טיפשה שכמותי – וזה אפילו לא היה משנה לאן.
היה נראה כאילו אימה אחזה בעיניים היפות שלו, אבל לא שמתי לב. רק המשכתי לגנוח ולבכות. להיות עזובה פה על ידי כל הסגל כי הם לא חשבו לקום באמצע הלילה, לבדוק ולגלות שמיטה ריקה אומרת שאולי משהו ממש נורא קרה לי. אולי בלילה הזה בדיוק מתתי.
אני נתקעת אחרי צעד וחצי בעץ, הגוף שלי רועד, הקול שלי כבר לא נשמע, כשאני אחוזת פניקה ולא מצליחה להרים את הראש למעלה. 'אל, אל' הוא קורא בשמי 'זה בסדר, אני לא רוצה לפגוע בך.' הוא נשמע מלא אימה, 'מה קרה לך?' אני מביטה בו לרגע ואז ממשיכה לבכות, בכי עצוב ועמוק מן ההקלה שזה לא הוא אחרי הכל. בוכה ובוכה, הוא פה לידי, וזה לא הוא, הוא לא הרוצח שלי והרוצח שלי לא רואה אותי כרגע. צ׳סטר יכול להילחם בו, אני לא לגמרי חסרת הגנה, הוא יוכל לקרוא למישהו או לראות משהו מחשיד, ובשני אנשים זה תמיד יותר מפחיד להיתקל. יש משהו מרגיע בלא להכיר את הרוצח שלך. אז מי זה כן? אני שואפת אוויר קר לריאות שלי בכל הכוח לאחר שההבנה מכה בי.
ברור שיש פה רוצח שמסתובב חופשי.
'מישהו, מישהו' אני מתחילה לגנוח, והפאניקה רק עולה כשאני לא יודעת מה אחר כך לומר. 'ששש' ענה, כיוון היה ברור שלא ידעתי איך להמשיך את המשפט הזה. הוא אוחז את היד שלי על הכתפיים שלו. אני מרגישה את הכובד שלי עליו. בקרוב נגיע למורים ולמדריכים, הוא אומר לי, והם יטפלו בי ובפציעה, מישהו יצא הלילה לסקירה, ההורים שלי יגיעו במהירות הבזק, בטח אשן בחיקם עד הבוקר, הסכנה תחלוף והכל יהיה בסדר. אף אחד לא יגיע אליי, דווקא אליי שוב. ימצאו אותו לפני כן. הוא לוחש, וזה מרגיע. אני מדמיינת את היד של אמא שלי על המצח. את הרגע שבו אני כן פותחת עיניים ומבינה שהרגע בו חשבתי שאמות חלף, במיטה הזו שום דבר לא יכול לגעת בי יותר. בטח שלא תחת היד של אמא והבמט המודאג, והדיבורים של אבא בטלפון והמבט הלא מרוצה שיתן לאחות בטח. כי איתם זה מרגיש כאילו שום דבר לא יגע בי בעולם.
אנחנו מגיעים אל גומחה ביער. כזו מוזרה, היא נראית לי ארוכה, מגיעה עד יעד שאינני רואה, כיוון שהעיניים שלי עוד רואות חלק מהשדה ראיה בטשטוש, כמו מדרגה קטנה שאני לא זוכרת אותה. זה נראה כאילו היא מדורדרת כלפי מטה, אבל אני לא רואה מה באמת יש שם. אני ממצמצת עיניים והחלק הגבוה המטושטש מתחיל להתבהר לנגד עיניי. זו גומחה עמוקה שאפשר לעקוף אותה בשלושה צעדים, אורכה כשמונה. גומחה שמישהו חפר אותה.
כשאני מבינה את זה אני צורחת ומסתובבת. אם הרוצח חפר את זה, סימן שהוא איפשהו בסביבה מנסה להפיל אותי לבפנים, אני בסכנה, לא במקום טוב, נמצאת כנראה במקום היחידי בו היה לו הכי קל לדחוף אותי פנימה, במקום הכי נוח לביצוע הרצח של עצמי. הדבר השני שהבעית אותי, הייתה העובדה שצ׳סטר הביא אותי לפה, כשהוא הביא אותי, הוא נעצר, כך ששנינו נעצרנו. כשהוא הביט קדימה, לא באמת הבנתי ישר שיש משהו מוזר כי לא ראיתי הפתעה בפנים שלו. צ׳סטר לא חש שום הפתעה או אימה לראות פה קבר. אני הולכת קדימה להתרחק מהבור ולא מספיקה להתרחק בחצי צעד כשהוא מפיל אותי פנימה ואני נוחתת על הגב, הידיים מושטות קדימה מנסות לתפוס בכל דבר שיגיעו אליהן- בלי כלום. עט חפירה גדול, עולה למעלה, כנראה נלקח מקירבת מקום, רגע לפני שהוא נוחת על הפנים שלי. הנשימה האחרונה נקטעת באותה הנקודה, והוא מתחיל לזרוע חול על פנים שלי.