מחיר גבוה – המשך 3

בפנים.
חשוך.
אור השמש בקושי הצליח לחדור מבין הקרשים שחסמו את החלון אל תוך הבית.
ריח כבד ומחניק שרר באוויר.
שני הספות שעמדו במרחב שפעם היה סלון היו דהויות ובלויות, הריפוד שלהן הציץ לכול עבר, השולחן עץ הקטן שעמד באמצע נטה על צידו בקו אלכסוני עד לריצפה מכיוון שהייתה חסרה לו רגל. הצבע הלבן התקלף מהקירות והותיר אותם חשופים ואפורים. הנברשת, שהייתה מכוסה בקישוטים דמוי יהלומים ובטוח ראתה ימים טובים יותר, הייתה תלויה על חוט אחד ונראה היה שכוח הכבידה עומד לנצח והיא תצנח לריצפה.
רסיסי זכוכית כיסו את רוב הריצפה חוץ מכמה מקומות נקיים פה ושם.
אך רסיסי הזכוכית היו הדבר האחרון שהדאיג את סידני היחפה.
"אני בפנים" היא מלמלה "איך הגעתי לפה?".
היא פנתה להביט בדלת הכניסה שהייתה סגורה ומשכה בידית.
הדלת סירבה לזוז ממקומה.
"איך נכנסתי?" היא שאלה את עצמה וניסתה בכול כוחה להיזכר אך לשווא.
סידני זכרה איך רצה בהתרסה דרך העשב הגבוה ועם כול צעד וצעד התקרבה יותר ויותר אל המדרגות של הבית…אך זה כול מה שהצליחה לזכור.
"מצטער על קבלת הפנים" נשמע קול גברי עדין, סידני הסתובבה בהיסוס וראתה מולה גבר נאה בערך בגיל ה-20. תווי פנוי היו עדינים ונאים ועינייו היו ירוקות ובתוכם כאילו בערה אש. הוא לבש גלימה שחורה ורוב ראשו נבלע בתוך הברדס שחור.
"קבלת פנים?" שאלה סידני שלפתע הרגישה רגועה למראה עינייו, רגועה בצורה בלתי נעימה.
"כן, פגשת את סרבר, אני מניח" ענה הנער ולצידו משום מקום הופיעה הרוח שלצד שסידני ראתה בלילה במטבח.
"אבל זה היה חלום" היא חשבה לעצמה, מבטה מרותק אל הרוח.
"תפקידו רק להביא אלי נשמות, אבל הוא בעסק הזה כבר מאות שנים והוא אוהב לפלפל את ההצגה שלו במשפטים למיניהם כמו אתם תשלמו על זה …וסופכם קרוב..הבנת את הרעיון" המשיך הנער לדבר בקול שלוו שעשה לסידני צמרמורת, הרוח שלד נקש בשינייו והלסתות שלו חרקו בחריקות בלתי נסבלות שהזכירו בצורה איומה צחוק.
"מי אתה?" שאלה סידני בשקט, לא בטוחה שבכלל רוצה לדעת את התשובה.
"הדבר הכי עתיק בעולם" ענה הנער, הושיט את ידייו אל הברדס והוריד אותו מראשו.
מתוך שיערו ביצבצו שני קרניים קטנות ואדומות.
"ברוכה הבאה לעולם שלי" הוא הוסיף בזמן שהוריד בתנועה מהירה אחת את הגלימה.
הבית שהם היו בו, כמו התנפץ לרסיסים ונעלם.
במבט ראשון סידני חשבה שהיא מוקפת בחלל אינסופי אדום, אך לאחר כמה שניות האשליה התנפצה. היא עמדה בחדר ענק שאת מיימדיו לא יכלה לקבוע, קירותיו היו אדומים, אש בערה כמעט בכול מקום, קיפצה וריקדה במקומה וכמו ליחששה וניסתה לפתות להיכנס אליה.התקרה התנשאה אל על ונעלמה בחשכה ומשני צידי החדר היו חלונות צרים וגבוהים שדרכם נישאו זעקות, צער, תחינות ובכי.
"למה אני פה?" שאלה סידני, עצביה דרוכים, המקום לא מצא חן בעינייה כלל וכלל, זה נראה כמו המקום שאימא שלה קראה לו גיהנום, שאליו הולכים ילדים רעים.
"את אמנם ילדה קטנה, אבל את בטח יודעת ששום דבר לא מתקיים בלי איזון, הוא (השטן הראה באצבעו למעלה) נותן חיים ואני לוקח אותם. אבל עם הזמן מצאתי שהעבודה משעממת ביותר. את מבינה, נשמות מגיעות לפה כי הן חוטאות ומגיע להן להיענש לנצח אבל זה לא משביע אותי. אז פיתחתי שעשוע מהצד, אני גונב נשמות של ילדים קטנים ותמימים מתחת לאפו של אחי (הוא עיווה את חיוכו בשינאה), נותן להם הזדמנות לחזור לאמא ואבא שלהם, אך אם הם נכשלים (חיוכו התרחב) והם תמיד נכשלים, הם נשארים פה במחסן הפרטי שלי….אף אחד לעולם לא יבין איזה תענוג זה לשמוע בכי ותחנונים של נשמות טהורות ותמימות…" השטן נעצר, הוא הביט על החליפה השחורה שלו שהייתה מאובקת.
"אממ" הוא נהם, הקליק באצבעותיו ולגופו הופיעה חליפה אדומה ונקייה.
"כך יותר טוב, ועכשיו…ככול שנתחיל מוקדם יותר, כך מהר יותר תיהיי שלי" אמר השטן בנימה זדונית וחייך חיוך מבשר רעות.
"מה אתה רוצה ממני?!" שאלה סידני כמעט בצעקה, היא אמנם הייתה ילדה אמיצה אך היא הרגישה כול-כך קטנה במקום הגדול הזה וכל-כך לבד מול משהו שהיה כול-כך גדול ממנה עד שזה כמעט היה מעבר למה שמוחה יכל להכיל.
השטן הקליק שוב באצבעותיו ומול סידניהופיעה דלת מעץ.
הדלת נראתה עתיקה מאוד ועליה היו חרוטים סימנים בשפה שסידני לא הכירה.
"מה זה?" שאלה סידני בחשד, עינייה מצומצמות, מנסות לעצור את הדמעות מלברוח.
"זו…הדרך שלך לבית" ענה השטן והצביע על הדלת בשתי ידייו כאילו זה פרס.
"מה יש שם?" שאלה סידני בהיסוס, היא הייתה קטנה אבל בהחלט לא טיפשה, לא חוטפים מישהו רק בשביל להראות לו את הדרך חזרה לבית.
"נווו…חושך מוחלט, דרך ארוכה ואלפי שדים שבשנייה שהפחד ישתלט עליך וישתקף בעינייך יאכלו את נשמתך ולנשות במחסן הפרטי שלי תיהיה חברה חדשה" הסביר השטן בהתלהבות.
"ישתקף בעיניי? מה זה אומר?" שאלה סידני, מפחדת לשמוע את התשובה.
"זה אומר שאת צריכה או להיות חסרת פחד לגמרי וביניינו, זה משהו שאת לא, או לעשות את כול הדרך הזו בעיניים עצומות ואפילו לא להציץ" הוא הסביר בקוצר רוח.
"אלוהים עשה שזה יהיה חלום, עשה שזה יהיה חלום" התחננה סידני בליבה, עינייה עצומות בחוזקה בתחינה.
"אלוהים לא יכל לעזור לך כאן למטה" אמר השטן בשינאה גלויה.
"תביני ילדה, בזמן שלך, עכשיו, עדיין אמצע הלילה וגופף שרוע על הריצפה במטבח בכותונת הלילה הלבנה, מחכה שתחזרי אליו, ואם יתמזל מזלי, כמו שקורה תמיד ועש השחר לא תצליחי לחזור, את תיהיי שלי ואבא ואבא שלך ימצאו את גופך חסר החיים דבר ראשון על הבוקר" הוא הוסיף, ניכר עליו שאיבד מחביבותו המזוייפת ברגע שהוזכר שמו של אלוהים.
"לא" פלטה סידני בדמעות, היא פחדה פחד מוות ששיתק אותהב והמחשבה שלעולם לא תראה את הוריה הרסה אותה ושברה את ליבה.
מה הסיכוי שלה להיות הראשונה שתצליח כשמיליוני ילדים לפניה נכשלו?
"קדימה, קדימה, אין לי את כול הלילה" רטן השטן.
סידני מחתה את דמעותייה ובלי להזיז את עינייה מהדלת שאלה "כמה הדרך ארוכה?"
"ארוכה מאוד" הוא ענה בקוצר רוח
"ואסור לי לפקוח את עיניי עד הסוף?"
"נכוון, נכון, קדימה" הוא זירז אותה.
בצעדים קטנים היא ניגשה אל הדלת שנפתחה לכבודה והדבר היחיד שראתה היה חושך, חושך מוחלט ולחישות נישאו אליה דרכו ממעמקי מה שזה לא יהיה שמעבר לדלת.
היא לא שמעה אילו מילים נושאות איתן הלחישות אבל הייתה בטוחה שזה אינו דבר שמבשר טובות…לפחות לא בשבילה.
סידני רעדה כמעט בלי שליטה, היו שם אלפי לחישות, אלפי קולות ששייכים לאלפי שדים ומיליוני שיניים שינעצו בה ברגע שתפקח את עינייה והיא חשבה לעצמה שהלוואי, הלוואי ויכלה לעולם לא להיכנס דרך הדלת הזו, אבל אם היא רוצה לראות את הורייה שוב, עליה לאזור את כול האומץ שלה ולהיכנס…ובעיניים עצומות חזק חזק, מחשבה אחת בראשה (אמא ואבא), היא פסעה קדימה.

הסוף יבוא….