לפעמים גם המתים בוכים | סיפור בהמשכים-פרק 1

הקדמה:
היי לכם, שמי הוא ריאן. אני ילד בן 17 שגר בעיירה נידחת יחסית בנו-יורק (כן אני מודע לאירוניה).
אני אוהב לשלוח את ידי לאורך שיערי החום והרך, זה לפעמים קורה לי שאני לא שם לב, אני עושה את זה הרוב כשאני משועמם או סתם שאני מנסה לחשוב.
אנשים אומרים שיש לי עיניים יפות, אני לא אוהב את העיניים הכחולות שלי. תמיד רציתי ירוקות.
מה שאני לובש רוב הזמן היא חולצות קצרות עם ציורים, אני שונא ללכת בתלבושת אחידה בעיקר עם שרוולים שמגיעים לכף היד.
שמתי לב שאני רזה יחסית לגילי, אולי כי אני לא אוכל הרבה.
אדריאן, חבר שלי תמיד מצחיק אותי ומוציא אותי מדיכאונות, הוא התחיל להוציא אותי מדיכאונות אחרי שאמא ואבא שלי התגרשו ובעיקר אחרי שסבתא שלי מתה, זה לא כזה סיפור נעים. היא מתה מתאונת דרכים כשהתנגשה ברכב אחר מה שגרם לשמש להתנפץ עליה, סיפור שלם.
הבטחתי לה שאבקר אותה כל שבוע בבית הקברות הסמוך, ועד היום אני מקיים את ההבטחה שלי.
בקיצור, אדריאן הוא החבר הכי טוב שלי, מה שהכי מצחיק אותי זה שהוא עושה קוקו עם השיער החום והבעיר שלו ופוזל את שני עיניו החומות לצדדים שונים, רק בשביל שאני יהיה שמח :)
אני אוהב להסתגר בחדר שלי, לסגור את החלונות, להסתיר את החלונות בעזרה הולונות שלי ולחשוב מה שלום סבתא שלי (בזמן שאני משחק עם השיער שלי), כן, היה לי איתה קשר מאוד חזק :(
הסיפור:
זה קרה בליל ירח מלא, זה היה ביום שבת אבל בשעה 23:00 אז זה אומר שיום ראשון בפתח, וגם שבוע חדש בפתח.
קמתי מהמרבץ שלי (החדר שלי) החלפתי בגדים למשהו יותר מכובד והלכתי לכיוון הדלת כדי לבקר את סבתא שלי, אני יודע שזה קצת מאוחר אבל בגלל עיסוקי שונים לא היה לי זמן.
בדיוק שידי נגעה בידית שמעתי קול רך מאחורי: "ריאן, לאן אתה הולך?"
זאת אמא שלי, סוזן. היא תמיד הייתה דאגנית ואכפתית.
סובבתי את ראשי לכיוונה ואמרתי-"לבקר את סבתא בבית הקברות."
"אתה לא יכול."
נדהמתי, זאת פעם ראשונה שהיא אומרת לי את זה. "למה??"
-"חמודי, אתה לא שככת את יום ההולדת שלי נכון? אנשים באים לפה כדי לחגוג, ואתה הבן שלי אז מאוד חשוב לי שתישאר פה"
לעזאזל! שככתי את זה לגמרי!! למה לא הייתי יכול ללכת בשעה יותר מוקדמת?! בגלל העצלנות המייגעת שלי לעשות הכול ברגע האחרון.
"סליחה אמא אבל אני חייב לרוץ ובקר את סבתא, זה חשוב לה ולי!"
אבל בדיוק כשהורדתי את הידית הדלת נפתחה מעצמה.
כמובן שנבהלתי אז ניתרתי אחורה כאילו הייתי קפיץ.
הדלת נפתחה ואיש עמד בפתח.
"שלום לכם! זה אני! רובי! יום הולדת שמח סוזן!" רובי אמר בהתלהבות.
זה דוד שלי, רובי. הוא האח הקטן של סוזן (מה שלא מפתיע) והוא מתנהג בצורה מתלהבת ואופטימית, מה שגרם לפעמים חיוך על פני. הוא אוהב להצחיק או לנסות להצחיק בבדיחות קרש משונות.
"היי ריאן, למה התרנגולת חצתה את הכביש??" הוא קרא לעברי.
בחוסר רצון השבתי לו "למה?"
"אל תשאל אותי, תשאל את התרנגולת! חהחהחהחהח!" הוא התחיל להתגלגל מצחוק.
גיחכתי, לא בגלל הבדיחה אלא בגלל ההתנהגות של רובי, יש לו שיער חום קצת ועיניים חומות, מה שה שמזכיר את אמא שלי, רק שיש לה שיער יותר ארוך. יש לי שפם קטן והוא תמיד הולך עם חליפת עסקים בצבע בז', כאילו שאנשים יחשבו שיש לו עבודה, אבל לא הוא סתם הולך עם זה כי זה יפה עליו, או לפחות זה מה שהוא חושב.
סוזן הסתכלה על רובי כמה שניות במבט מוזר, כמו תמיד.
"ריאן חמודי" היא פנתה לעברי "אתה יכול ללכת עכשיו לבקר את סב~"
בעיטה שבאה מכיוון הדלת קטע את דבריה של סוזן, צפינו המומים בדלת העלולה להיפרץ בעוד כמה שניות ספורות, עוד בעיטה, ועוד בעיטה, ועוד בעיטה! עד שהדלת נפתחה, לא מהבעיטות אלא שהבן אדם שניסה לפרוץ את הדלת לא הבין שהדלת לא הייתה נעולה מלחתכילה. דמות בעלת ז'קט שחור ומסיכת הוקי פרץ לתוך הסלון, נשימות כבדות הדהדו ברחבי הבית, הבחור התקרב אלי וסכין בידיו, הוא הרים את הסכין גבוה גבוה מעל ראשו, מאיים לדקור אותי.
"ריאן, לאאאאאאא!!" צעקה סוזן, אך לשוא.
~המשך יבוא~