לפעמים גם המתים בוכים | סיפור בהמשכים-פרק 2

למי שלא עקב\זכר.
היי שוב! אני ריאן, כפי שאתה זוכרים אותי מהפרק הראשון (למי שלא קרא אני מוסיף קישור ב-רציתי להוסיף:)
אני אסכם לכם מה קרה בפרק הראשון, באתי לצאת מהבית בלילה כדי לבקר את סבתא (כן, אני עצלן) מהבית עד שאמא שלי (סוזן) עצרה אותי בגלל שיש לה יום-הולדת, אז הוכרחתי להישאר.
דוד רובי הגיע ובינתיים ישבנו יחד בסלון, עד שאיש מסתורי פרץ לבית ומאיים להרוג את כולנו!
המשך הסיפור:
"ריאן, לאאאאאא" צעקה אמא, אך לשווא.
סכינו של הרוצח צלל לכיוון החזה שלי במהירות, עצמתי את עיני והשלמתי שהסוף הוא בלתי נמנע.
'מוזר.' חשבתי לעצמי, 'למה אני לא מת? למרות שהסכין נעוץ היטב בחזה שלי.'
פקחתי את עיני והסתכלתי על הסכין שנעוץ בלבלב שלי. מצמצתי כדי לוודא שאני לא הוזה או משהו. לא, זה לא הזיה, נשארתי בחיים. איכשהו…
הסתכלתי שוב על הסכין, מנסה למקד את העיניים שלי על הסכין. הבנתי! זאת לא סכין!!
זאת הייתה סכין מתקפלת!
האיש המסתורי החליק את מסכתו לאט לאט מפניו. עד שיכולתי לראות בבירור מי זה.
"חה חה חה חה! היית צריך לראות את הפרצוף שלך!"
זה היה אדריאן, יש לו קטעים כאלה. פעם אחת בכיתה ג' שהלכתי לשירותים, הוא שם מסכה של איש זקן עם פנים מעוותות ושם איזה כדור קטן מאחוריך הצוואר שלו, כדי שזה יראה כמו גיבנת.
מתי שיצאתי מהשירותים הוא התחיל לרוץ לעברי שהוא צועק: "דם! דם! אני חייב דם!!!"
התעלפתי במקום. למען האמת, זה עדיין רודף אותי.
"אדריאן!" צעקתי עליו, אני לא סובל שהוא עושה את זה. "למה עשית את זה! אני כמעט התעלפתי!"
אדריאן הסתכל רגע מאחורי והתחיל להחוויר: "אולי אתה לא התעלפת אבל אמא שלך כן!"
הסתובבתי אחורה וזה לא היה מתיחה, היא שבכה על הרצפה, חסרת הכרה לגמרי.
"אוי אלוהים!" החוורתי גם אני. "פעם אחרונה שאתה עושה את זה! היא הייתה יכולה לקבל שבץ!"
אדריאן צעק "בוא נסחוב אותה למיטה ושתנוח שם!"
"שרלוק, ממש" גלגלתי עיניים בבוז.
הסתובבתי אחורה לרגע. ראיתי את אמא שלי שכובה על הריצפה אבל הבחנתי שדוד רובי לא שם.
"דוד רובי! איפה אתה!" צעקתי לכל עבר. עד שראיתי אותו מתחבא מאחורי קיר.
"סליחה ריאן, מתוק" אמר רובי כשהוא מוריד את ראשו למטה.
"אתה יודע שאני פחדן נורא"
הטחתי את כף ידי בפרצופים והזזתי את הפנים שלי מצד לצד.
"אתם יודעים מה?" הצעתי. "נראה לי שנקרא לאמבולנס."