לפעמים גם המתים בוכים | סיפור בהמשכים-פרק 3

בפרקים הקודמים:
"בסוף האיש במסכה היה רק אדריאן ואחד התעלולים שלו. כן, הוא קצת קוקו.
סוזן (אימא שלי) התעלפה כי היא חשבה שאני עומד למות אבל אני לא. עכשיו אנחנו מנסים לטפל בה."
"הממ הממ, הממ הממ…"
הנהן הרופא בעוד הוא בודק את אימא שלי (סוזן).
"זה רק הלם קל." הוא אמר בעוד הוא מסדר את משקפיו בעזרת האצבע שלו.
"אתם צריכים להישאר איתה ולשמור על סביבה קרה ובטוחה."
המשיך הרופא לדבר בעוד הוא מסתכל על סוזן.
הרופא יצא מהבית וגם דוד רובי: "תדברו איתי מה קורה איתה, טוב?" דלת הכניסה של הבית נסגרה בעוד אנחנו מסתכלים על סוזן מעולפת על המיטה בחדר שלה.
"כל הכבוד אדריאן!" שלחתי את מבטי אליו בתוקפנות.
"בגלל המעשים המטופשים שלך! עכשיו אימא שלי קיבלה הלם!" הגברתי את קולי.
הוא לא ענה, דממה שררה בחדר.
פתאום החוורתי ומיהרתי להביט על שעון היד שלי.
{יום ראשון, 1:01, 3 ליוני 2014}
החוורתי עוד יותר
"אדריאן!!" צעקתי לעברו: "בגלל השטות הזאת לא היה לי זמן לבקר את סבתא!"
אדריאן החזיר לעברית מבט מהיר וחזר להסתכל על נקודה לא ברורה על סוזן.
"סליחה…" אדריאן ענה בחנק.
"אני הולך לבקר את הקבר של סבתא שלי עכשיו." אמרתי לו בעוד אני קם וממהר ללכת"
ולפתע נשמע קול רך ובוכה: "אבל אדריאן… אני כבר פה…"
והתחלתי להצטרף אל סבתא שלי, בעולם המתים.
הסוף!